עצמות יוסף

“וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי. וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ”[א]. אנחנו בשלב מתקדם בעלילה, האחים יורדים עם בנימין ופוגשים שוב את יוסף. האחים אומרים ליוסף “עבדך אבינו”, כך מקובל לפנות בנימוס והכנעה למשנה למלך. אבל חז”ל מותחים בקורת חריפה על יוסף: “מפני מה נקרא יוסף ‘עצמות’ בחייו? מפני שלא מיחה בכבוד אביו, דקאמרי ליה ‘עבדך אבינו’ ולא אמר להו ולא מידי”[ב]. כלומר, יוסף היה צריך למחות על כך שאחיו קוראים לאביו “עבדך”, וכיון שלא מחה נענש שנקרא “עצמות” עוד בחייו, דהיינו שלפני מותו אמר “והעליתם את עצמֹתי מזה”[ג].

אם כן, יוסף מרגיש כבר בחייו שהוא רק ‘עצמות’, יש בזה איזה פגם וחסרון שצריך להבין מהו. למעשה, אנו מכירים את “עצמות יוסף” כדבר חשוב מאד בתורה: ביציאת מצרים נאמר “ויקח משה את עצמות יוסף עמו”[ד] – עצמוֹת לשון עצמוּת, משה לוקח את העצם של יוסף, וכמו שיוסף מלך כך משה מלך (משה ועוד יוסף עולה ראש). אך מתברר שלהיות רק עצמות זהו חסרון. בגוף האדם יש ארבע מדרגות, עצמות-גידים-בשר-עור (“עור ובשר תלבישני ובעצמות וגדים תסככני”[ה]). להיות רק עצמות זה אמנם משהו עצמי, אבל גם הלבושים, הבשר והעור, שייכים לעצמי וצריך אותם כדי להיות בצלם אלקים. ואילו ליוסף נעלמו כל הלבושים והוא נשאר עצמות[ו]…

יוסף הוא הצדיק הגדול מאחיו, “נזיר אחיו”, יש בו נשמה גדולה מאד (הוא “נשמה דאצילות”, ולפעמים כתוב שהוא מ”יסוד אדם קדמון” או שם מה היוצא ממצח אדם קדמון), ובכל זאת הוא פגם כאן במשהו.

כבוד אב בלי חשבונות

מה באמת היה קורה אם יוסף היה מוחה? הוא היה מגלה את כל הקלפים! הרי יוסף טווה עלילה בזהירות רבה. עוד לפני שהוא התגלה לאחיו (בפרשה הבאה) היו להם הרבה רמזים שאולי המושל שלפניהם הוא יוסף בעצמו, וכל דבר קטן עלול להכריע את הכף ולגלות את המסכה. אם יוסף היה מוחה ואומר “אל תאמרו עבדך”, הוא היה מקלקל את כל העלילה (אפילו אם לא היה אומר בפירוש מי הוא). אם כן, מה חז”ל ‘רוצים’ מיוסף?

השאלה טובה והיא מזמינה את התשובה. העוקץ הוא שבמקום כיבוד אב מוטב לקלקל את כל העלילה! ליוסף יש כוונות טובות לתקן את האחים שלו. הוא חכם גדול, בונה מגדלים ומצליח בסוף בכל התכניות. אבל בנקודה הזו, כדי לא להרוס את העלילה היה עליו לפגום בכבוד אביו, וכאן אומרים חז”ל: לא צריך את ‘החוכמולוגיה’ שלך. מוטב שכל התכנית תרד לטמיון העיקר לא לפגוע בכבוד אבא (ואנו נפסיד את המערכה האחרונה, העלילה על בנימין עם הגביע).

הפתגם אומר: האדם מתכנן תכניות והקב”ה צוחק (“א מענטש טראכט און גאט לאכט”), “יושב בשמים ישחק”[ז]. אדם מתכנן הכל לשם שמים, אבל אם עליו לעבור עבירה – במיוחד חטא גדול כפגם בכבוד האב – עדיף לזרוק את התכנית ושהקב”ה יצחק… ועוד, יוסף בא לתקן מה שהאחים פגמו בכבוד אביהם במכרם את יוסף וכו’ (כמו שנראה בפרשה הבאה), ולכן אסור לו להכשל בזה. מוטב לחשוף את עצמך נגד רצונך, לקלקל את כל העלילה שבנית ביגיעה רבה, העיקר לא לפגוע בכבוד אב.

כבוד האדם – לבושו

נחזור כעת להסביר מהו העניין שליוסף נשארו רק עצמות. הכל נובע בעומק מיחסי האב והבן:

האב נותן לבן את הקושי והבן נותן לאב את הכובד, כרמוז בביטוי (שנאמר אצל יוסף) “אבן ישראל”[ח] – אבן נוטריקון אב-בן (כתרגום אונקלוס “אבהן ובנין”), לאבן יש קושי (כמו “לב אבן” בשלילה) ויש כובד. כלומר, האב נותן לבן את הקושי, נקודת העצמיות, הזהות היסודית – זהו סוד העצמוֹת, שהם אחד הדברים שהאב נותן לבנו[ט]. והבן נותן לאב את הכובד, המשקל, הנוכחות החשובה בעולם – זהו סוד כבוד אב לשון כובד.

והנה, כמו שהאב נותן לבן את העצמות, כך הכובד-הכבוד שהבן נותן לאב הוא הלבושים, שהרי המלבושים נקראים כבוד (“מכבדותי”[י]) הם מאפשרים את ההופעה, הייצוג כלפי העולם. לכן, כאשר יוסף פגם בכבוד אביו הוא הפסיד בעצמו את הלבושים, הגידים הבשר והעור, ונותרו לו רק העצמות שהוא קיבל מאביו!

יוסף היה בחייו בבחינת עצמות, וקל וחומר לאחר מותו. יש צדיקים גדולים שנשארו עם כל הגוף, גידים ובשר ועור, כל הצורה (בלי הטכניקה של החניטה כמו הרופאים במצרים). אבל יוסף נשאר רק עצמות. גם יהודה היה רק עצמות כי פגם בכך שהיה אחראי על מכירת יוסף[יא], אבל יוסף נקרא עצמות גם בחייו.

אני יוסף – אבי חי

יותר בעומק. יוסף הוא ההמשך העצמי ביותר של יעקב, “אלה תולדות יעקב יוסף”. ובמערכת הספירות, יעקב הוא “תפארת גופא” ויוסף הצדיק (“צדיק יסוד עולם”) הוא היסוד-הברית – “גופא ובריתא חשבינן חד”[יב]. כמו שיעקב אוהב את יוסף מכל בניו “כי בן זקנים הוא לו”, כך יוסף אוהב את אביו יותר מכל (“כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם”). אבל אהבה זו עצמה הביאה לפגם בכיבוד אב!

כלומר, הקשר העצמי של יוסף לאביו, המתבטא בעצמות יוסף, גורם לכך שיוסף לא נזהר מספיק בכבוד החיצוני, בחינת הלבושים. יוסף עסוק בפנימיות הקשר לאביו, אבל פוגם בחיצוניות הקשר (כמו שאדם ‘עצמי’ אינו מכבד את עצמו במיוחד, כך יוסף מזדהה כל-כך עם אביו עד שאינו רגיש לכבודו החיצוני). הדבר התחיל בכך שיוסף הביא את דבת אחיו רעה אל אביו, כאילו לומר “רק אני בסדר וקשור אליך באמת”… מכאן הכל התדרדר: האחים עצמם לא כבדו את יעקב כשמכרו את יוסף ורימו את אביהם. ושוב יוסף עצמו פגם כשלא מחה כשאמרו לו “עבדך אבינו”. גם כאן, יוסף לא שם לב לביטוי החיצוני “עבדך”, כי הוא מחפש את הקשר הפנימי לאביו, כולו דרוך לשמוע מה שלום אביו, ובלי להרגיש הוא פוגם שוב בכבוד החיצוני.

כאשר יוסף מתגלה אל אחיו הוא אומר “אני יוסף העוד אבי חי”. “אני יוסף” וכולי “אבי חי”[יג] – החיים של אבא הם החיים שלי. כעת, כל האיפוק שחסם ממנו לגלות את כבוד אביו, נפרץ בבת אחת. כך לוקח יוסף את נקודת ההתקשרות העצמית לאביו, “עצמות יוסף”, ובונה ממנה את כל הגוף והלבושים, כמו שכל הגוף נבנה מחדש (בתחית המתים) מתוך עצם הלוז. והרמז: אני יוסף אבי חי = עצם הלוז = רמח איברים (= אברהם)[יד].

כך עצמות יוסף מתפרש לבסוף למעליותא, כאשר יוסף צומח מחדש מתוך עצם הלוז שלו. משה רבינו לקח את עצמות-עצמוּת יוסף, וכך ארונו של יוסף היה מהלך במדבר יחד עם ארון הברית, לומר ש”קיים זה כל מה שכתוב בזה [כולל כיבוד אב[טו]]”[טז]. בסופו של דבר, גם ה’ רצה שהעלילה תמשך, וכאשר יוסף התוודע לאחיו ואמר “אני יוסף” היה זה גילוי ממש כמתן תורה (כמו שנלמד בפרשה הבאה). בזכות זה נזכה בקרוב למשיח בן יוסף ומשיח בן דוד.