עשר תשובות

אלול – מלכות

הכל מתחיל מחודש אלול –”אני לדודי ודודי לי”[א]. מזלו של חודש אלול הוא בתולה – זוהי כנסת-ישראל המגיעה לפרקה, רוצה להתחתן, ומשתוקקת לחתן שלה, “אני לדודי”. כנסת-ישראל עצמה, הבתולה, היא כנגד ספירת המלכות (ה’נוקבא’).

ומהי עבודת התשובה של אלול? זוהי תשובה ראשונה וכללית, לקבל את פני המלך! כידוע המשל[ב] “למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה” – “דודי לי” – כולם יכולים לגשת אליו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות. כמובן מי שאינו רוצה לנצל את השעה ולצאת להקביל את פני המלך – הריהו חוטא בנפשו בהחמצת ההזדמנות לעשות תשובה. גם תקיעת השופר בחודש אלול יש בה בחינה של תקיעה מלכותית, “תרועת מלך בו”[ג].

ימי הסליחות – יסוד

ימי הסליחות הם ימים המיוחדים לתשובה של תיקון הברית. תשובה זו היא כנגד ספירת היסוד – “אות ברית קודש”. כך הדבר לפי מנהג האשכנזים, המתחילים לומר סליחות רק בסוף חודש אלול. אולם למנהג הספרדים, שאומרים סליחות מתחילת חודש אלול – הרי שתי המדרגות  של מלכות ויסוד באות ביחד (בסוד “היכל לבנת הספיר”, הכולל יסוד ומלכות, כנודע בסוד ההיכלות).

ה”אני לדודי ודודי לי” של חודש אלול הוא עצם כריתת הברית עם ה’ יתברך, שאיפה לקשר וייצור הקשר. אך אחר כך אנו חשים ומכירים בהפרת הקשר – פגם הברית – ועל זה אנו מתחננים ומבקשים סליחה, כשהכל מלווה בבטחון גמור שה’ ודאי סולח ומקבל את תפילותינו.

האוירה המיוחדת של קימה באשמורת לומר סליחות היא תחושה כללית של רצינות, אוירה ו’מקיף’ של דין, כאשר התחושה המוחשית שלנו היא של עני, “בקש רחמים כעני בפתח”, וכמו שאומרים (ושרים) בסיום הסליחות “רחמנא דעני לעניי ענינא” – אנו מרגישים עצמנו עניים והקב”ה הרחמן מרחם על ה”עני ואביון אני”[ד]. והנה לפי הקבלה, ספירת היסוד נקראת עני.

ראש השנה – הוד

בראש השנה יש אמנם שני ימים אך בכללות הם נחשבים כ”יומא אריכתא”. התשובה של ראש השנה –למעלה מהתשובה של ימי הסליחות[ה] – עיקרה הוא קבלת עול מלכות שמים, קבלת המלכות, הכתרת המלך – “אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם”[ו] – “שום תשים עליך מלך” לעילא ולתתא[ז].

עבודת הנפש של קבלת עול המלכות היא מחויבות ולכן היא משתייכת לספירת ההוד, כמבואר שתכונת ההודיה בנפש יוצרת מחויבות – להודות למה שגדול ממני באין-ערוך ולהתבטל בפניו כעבד המשתחווה לפני המלך ומקבל את עולו בתמימות וללא שיור. וכן מבואר שתכונת העבדות שייכת להוד שעליו נאמר בספר יצירה “תמורת ממשלה עבדות”.

עשרת ימי תשובה – נצח

על עשרת ימי תשובה – “בין כסה לעשור” – נאמר “דרשו הוי’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב“[ח]. עשרת ימי תשובה שאחרי ימי אלול הם בחינת “ודודי לי” שבא אחר “אני לדודי”. הידיעה הברורה שה’ נמצא אצלנו ומקרב עצמו אלינו כדי לקבל אותנו בתשובה – זוהי תחושת הבטחון בנפש, והבטחון הוא פנימיות ספירת הנצח.

עבודת התשובה של עשרת ימי תשובה היא להתחזק בבטחון – בטחון בזה גופא שאני יכול לעשות תשובה, מתוך הידיעה שה’ קרוב אלי, להאמין שאם אפשר לקלקל אפשר לתקן ולהתחזק בבטחון ביכולתי לתקן את עצמי ואת כל מה ששייך לי בעולם.

שבת תשובה – תפארת

בעשרת ימי תשובה יש את “שבת תשובה” הקובעת ברכה לעצמה. בשבת זו ישנה תשובה מיוחדת שהיא “לאסתכלא ביקרא דמלכא ולא יתיר” כלשון הזוהר הקדוש[ט]. תשובה זו היא תשובה של תפארת, כמשמעות הפשוטה של להסתכל בפאר, “יקר תפארת גדולתו” של המלך, ולהיות שקועים בזה כל-כך עד ששום דבר אחר בעולם אינו עולה בשם כלל, “ולא יתיר”. “מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי”[י].

עבודת הנפש הזו היא המשך של עבודת התשובה בחודש אלול – לצאת לשדה ולקבל את פני המלך. גם כאן זוהי אותה תנועה בנפש, אך הרבה יותר, כלות הנפש ממש, עד שמ”לאסתכלא ביקרא דמלכא” מגיעים ל”לאשתאבא בגופא דמלכא“[יא]. מדרגה זו היא יותר מעשרת ימי תשובה שאז “דרשו ה’ בהמצאו” – ה’ נמצא כאן בשביל שיהיה יחס של דרישה ותשובה, אך בשבת תשובה ה’ נמצא כאן בשביל להתכלל בתוכו ממש, להגיע ל”אחד” (שלמעלה מ”יחס” ו”יחד”). זוהי תשובת התפארת[יב].

ערב יום כפור – גבורה

התשובה המיוחדת בערב יום כיפור עיקרה חרטה על העבר, כנגד מידת הגבורה. בפרט, נוהגים בערב יום כפור לעשות כפרות ולקבל מלקות, וכל זה מצד הגבורה. אולם המצוה המיוחדת של יום זה היא לאכול הרבה – מצוה מדאורייתא[יג]. עצם רבוי האכילה שייך לגבורה, בחינת יצחק אבינו שאמר “ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי… ואֹכל מכל”[יד], אך בודאי שכאן יש במיוחד המתקת הגבורות, טובלים פרוסת ‘המוציא’ בדבש, אוכלים ושותים ושמחים.

יתירה מזאת, באכילה עצמה יש תשובה מיוחדת – תיקון האכילה. ויש כאלה שצריכים לעשות תשובה על כך שלא אכלו מספיק במשך השנה, בפרט אצל צדיקים שאכילתם היא כעבודת הקרבנות[טו] (וכמו שמסופר על ה’שפת אמת’ זי”ע שהיה אוכל הרבה ולפני הסתלקותו אמר שהוא מתחרט על כך שלא אכל יותר).

יום כיפור – חסד

התשובה של יום כיפור היא התשובה השביעית מלמטה למעלה, ויום כפור עצמו הוא “שבת שבתון”[טז]. כתוב בלוח “היום יום”: “בערב יום הכיפורים העבודה היא חרטה על העבר, ביום הכיפורים – קבלה על להבא“. למרות שבערב יום כיפור אוכלים ושותים ושמחים, בכל זאת התשובה המיוחדת מצטיינת בחרטה על העבר, ואילו ביום כיפור, עם כל ה”על חטא” שאומרים – מלא חרטה על העבר – בכל זאת העיקר, תוך כדי כל הוידויים, הוא לקבל החלטה על שיפור. לזה רומזת התקיעה הגדולה בשופר בסוף הצום – “שפרו מעשיכם”[יז], מקבלים על עצמנו להיות מכאן ואילך אחרים לגמרי.

עצם העובדה שיש יום “אחת בשנה” שה’ סולח על כל עוונותינו, “ימינך פשוטה לקבל שבים” – זה הוא חסד [ובפרטות בלשון הקבלה, חסד דעתיק המלובש בגלגלתא דאריך]. עבודת התשובה המיוחדת – הקבלה לעתיד – נובעת גם היא מאהבה – פנימיות מדת החסד – מההרגשה שה’ אוהב אותנו אהבה אין סופית, ו”כמים הפנים לפנים” גם אנו אוהבים אותו אהבה אין סופית. גם הצום ביום הכיפורים קשור לחסד, בבחינת “לחיותם ברעב”[יח] – וכדאמרי אינשי “אם יש אהבה בין בני זוג לא צריך לאכול – חיים מאהבה”, זהו כלל גדול שמתקיים ביום כיפור. “מכלכל חיים בחסד” – חסד זה אהבה אין סופית – חיי החיים – וכשיש חיי החיים לא צריך אכילה ושתיה, “חיים מאהבה”.

בין יו”כ לסוכות – בינה

פעם אחת לאחר יום כיפור אמר הצמח-צדק לבנו המהר”ש: “כעת צריך להתחיל לעשות תשובה“. וצריך להבין: הרי כבר עשינו תשובה ואנו מאמינים באמונה שלמה שה’ סלח על כל העוונות, כדברי חז”ל שבמוצאי יום כיפור יוצאת בת-קול ואומרת “לך אכול בשמחה לחמך – כבר נשמעה תפלתכם”[יט] – ואם כן מהי התשובה שנצרכת דווקא כעת? לכאורה סיימנו את התשובה וכעת זו עבודה של שמחה!

אכן, בדברי האר”י הקדוש מבואר שמראש השנה ועד סוף יום יום כיפור נשלם בניין המלכות אבל עדיין היא במקומה עומדת “אחור באחור”, ואילו בארבעת הימים שבין יו”כ לסוכות חוזרת המלכות להיות “פנים בפנים” (כהכנה לזיווג עצמו שיבוא בשמיני עצרת). והנה, אדמו”ר הזקן כותב[כ] שעיקר עניינה של תשובה הוא החזרת פנים בפנים. כשאנו חוטאים נדמה שאנו מתרחקים מה’ וה’ מתרחק מאתנו – “יום תעזבני – יומיים אעזבך”[כא] – אך באמת אין לו גוף ודמות הגוף ואין כאן ריחוק אלא הפניית עורף. “כי פנו אלי עורף ולא פנים”[כב] – ואם אנו פונים עורף לקב”ה גם הוא כביכול פונה עורף לנו. נמצא, אם כן, שלאחר כל עבודת התשובה מראש-חדש אלול ועד יום כיפור (ועד בכלל), לאחר כל העליות – עדיין לא עשינו תשובה, שהרי עדיין אנו עומדים “אחור באחור”. רק כעת מתחילה “החזרת פנים בפנים” – ולכן “עכשיו הגיע הזמן לעשות תשובה” כדברי הצמח-צדק.

ובביאור הדבר יש לומר שעד מוצאי יום כיפור עבודת התשובה היא ב”גברא”, אבל רק עכשיו נעשה “חפצא” של תשובה, כאשר כנסת-ישראל חוזרת להיות פנים בפנים מול הקב”ה. החפצא של התשובה מתגלה רק לאחר שנדמה שעבודת האדם הסתיימה, וכנודע בדרך מורנו הבעל-שם-טוב זי”ע על סוד ההשראה המתגלה רק כאשר גומרים וממצים את העבודה[כג], וכן כאן לאחר כל העבודות עד מיצוי הנפש, ניתן לעלות אל התשובה עצמה.

השלב הזה קשור לספירת הבינה, שהרי עצם התשובה היא בינה (כידוע בספר הזוהר). כאן מתחילה תשובה מסוג אחר, מפני שעד עתה עסקנו בשבע תשובות שכנגד שבע המדות, ז’ תחתונות, שהם בתחום החווייה הרגשית של האדם, “והנגלות לנו ולבנינו”[כד] – אבל כאן יש תפנית מהותית, עליה לתחום של “הנסתרות להוי’ אלהינו” מעל לתחום הגלוי בפשטות, וכמו שנאמר על הבינה “עין לא ראתה אלהים זולתך”[כה] (שפירשו חז”ל[כו] על עולם-הבא, שכנגד הבינה). וכן נהוג לכנות את היום שלאחר יום כיפור “שם ה'” (גאטס נאמען) – מכאן זהו “סוד ה’ ליראיו”. כמובן, מיום כיפור ואילך מתחילה עבודה של שמחה, לעומת המרירות שהיתה עד כאן, וגם דבר זה נובע מגילוי הבינה, “אם הבנים שמחה”[כז].

חג הסוכות – חכמה

חג הסוכות הוא “זמן שמחתנו”, ו”כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו”[כח], ואף על פי כן אמרו חז”ל ש”יום הראשון” של סוכות הוא “ראשון לחשבון עוונות”[כט]. אם יש עוונות חדשים צריכים גם תשובה חדשה. מהי אותה תשובה?

מצוה מיוחדת לחג הסוכות היא ניסוך המים על המזבח בבית המקדש, לעומת כל השנה שיש רק ניסוך היין – ומבואר שהיין הוא כנגד הבינה והמים כנגד החכמה. לקראת ניסוך המים היתה שמחה מיוחדת וגדולה עד מאד – “שמחת בית השואבה”, שנקראת כך מפני “שמשם שואבין רוח הקדש” כיונה בן אמיתי הנביא שהיה מעולי רגלים ושרתה עליו שכינה[ל]. המשכת רוח הקדש קשורה ל”מוחין דאבא”, חכמה, לעומת שכל אנושי שהוא בבינה, “מוחין דאמא”. מצות ניסוך המים אינה מפורשת בתורה שבכתב, והיא מתגלית רק בדברי סופרים, עליהם נאמר “חביבין דברי סופרים [הנאמרים ברוח-הקדש, ממוחין דאבא, חכמה, בחינת מים] יותר מיינה של תורה”[לא].

אמנם הסוכה עצמה היא “מקיפין דאמא”, אבל יש כוח מיוחד להמשיך את ה”צלא דמהימנותא” למטה וזה קשור דוקא ל”מוחין דאבא”, חכמה. זוהי עבודת התשובה המיוחדת לסוכות – תשובה על כך שעדיין אין לי חכמה אלקית, שאין לי רוח הקדש! עבודה זו מתחילה דוקא בלילות החג, כמו שאנו מוצאים שדוקא בשמחה הגדולה ביותר, שמחת בית השואבה שהיתה בבית המקדש כל הלילה, היו נשמעים דברי התשובה העמוקים ביותר מפי “חסידים ואנשי מעשה”: “אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו”[לב]. כל אחד עושה תשובה לפי ערכו, עד לתשובה עליונה של הצדיקים ההופכים לבעלי תשובה (ככתוב על המשיח שבא “לאתבא צדיקיא בתיובתא”[לג]). אשרי מי שזוכה לעוונות כאלה, ואשרי מי שזוכה לעשות תשובה על אותם עוונות…

שמיני עצרת ושמח”ת – כתר

בסיום באה התשובה של שמיני-עצרת-שמחת-תורה. ידוע שכל ענין שמחת תורה הוא למעלה מטעם-ודעת, למעלה מהשכל, וגם התשובה כאן היא לגמרי למעלה מטעם ודעת – זוהי תשובת הכתר, שלמעלה מטעם ודעת.

יש הבדל עיקרי בין שמחת בית השואבה לשמחת תורה – בשמחת בית השואבה רק החכמים והצדיקים “עשו שמח” ואילו כל ה”עמך”, כולל הנשים, רק עמדו והסתכלו. אך בשמחת תורה לא כך – כולם שוים, היהודי הפשוט שואב-המים רוקד עם ספר-התורה יחד עם הרב הגאון והצדיק הנשגב. אין יותר חכמים ומיוחדים. בעבודת התשובה, פירוש הדבר הוא שלאחר כל המדרגות חוזרים ומבקשים “להיות יהודי פשוט” – כידוע מהבעש”ט ש”יהודי פשוט קשור עם פשיטות העצמות” – ובדומה למסופר על ר’ שמשון מקינון שלאחר שלמד כל סתרי הקבלה וידע את כל הכוונות הכי עמוקות בתפילה, היה מתפלל כתינוק בן יומו[לד].

גדולי-הדור עם היהודים הפשוטים ביותר, חכמים וזקנים עם תינוקות של בית רבן, כולם יחד מתחילים מתחילים לקרא בשמחת תורה “בראשית ברא אלהים” ונועצים את המדרגות הכי גבוהות – “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה” (שבסיום התורה) – באמונה הפשוטה של כל יהודי בה’ בורא העולם.