פיצול אישיות מרגיע

רבקה אמנו הרגישה ש”ויתרוצצו הבנים בקרבה”, “כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת”, ושאלה “אם כן למה זה אנכי”. ה’ אמר לה “שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר”. יש משהו שמרגיע את רבקה בידיעה שאין כאן בן אחד, חסר-חוט-שדרה, הפוסח על שתי הסעיפים ומפרכס גם ל”פתחי תורה” וגם ל”פתחי עבודה זרה”, אלא שני בנים הרבים ביניהם, כשכל אחד ‘הולך עד הסוף’ על דרך אחת.

כל אדם מרגיש את ‘יעקב’ ו’עשו’ מתרוצצים בקרבו, מושכים לכיוונים שונים, ושואל “למה זה אנכי?”, מי אנכי ומה הטעם בכל ההתרוצצות שבקרבי? האם המשיכות השליליות והנפילות שלי מלמדות שאין אמת ברגעי ההתעלות, ברצונותי הטובים ובמאמצי בעבודת ה’? על שאלה זו משיב אדמו”ר הזקן בספר התניא (פרק כ”ח), ספר היסוד של הבנת ורפואת הנפש:

כשנפש האלהית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה. ולא כטעות העולם שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפלתם כלום, שאילו התפלל כראוי ונכון לא היו נופלים לו מחשבות זרות. והאמת היה כדבריהם אם היתה נפש אחת לבדה היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות. אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם, כל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה. וכל הרהורי תורה ויראת שמים מנפש האלהית וכל מילי דעלמא מנפש הבהמית…

החלוקה בין שתי הנפשות, הבהמית והאלקית, היא יסוד ופתיחת ספר התניא. לא מדובר רק במלחמת היצרים, הנתפסים כשתי נטיות-משיכות באדם אחד, אלא ב’פיצול אישיות’ מוחלט – כל נפש היא קומה שלמה, בעלת תפיסת עולם, אמונות ודעות, רגשות, מחשבות, דיבורים ומעשים משלה. התורה נתנה בחדש סיון שמזלו תאומים ולו שייך ‘חוש’ ההילוך (ספר יצירה). דווקא בזכות הפיצול הפנימי – המחולל תנועה, מאבק והתגברות – האדם הופך ל”מהלך” מחיל אל חיל (ה’תאומים’ מתבטאים בשני לוחות הברית עצמם – הימני-הרוחני הוא התרוממות “יעקב איש תם ישב אהלים” והשמאלי-המעשי הוא תיקון עולם העשיה, עולמו של עשו “איש שדה”).

אחת ההשלכות הרבות של ה’פיצול’ היא רגיעת הנפש ביחס לערבוב הטוב והרע ו’חילופי מזג האויר’ שהיא חשה. אין זו, חלילה, לגיטימציה למימוש הרצונות הרעים של הנפש הבהמית, אלא רק הבנה שאין ברצונות אלה, הנחווים באופן חזק ועמוק, סתירה לאמת ברצונותיה ובמעשיה של הנפש האלקית.

אך בתוך הפיצול הזה, מי אני באמת? בעומק המוחלט כל יהודי מזוהה עם נפשו האלקית, דבר המתבטא בנכונות למסור את הנפש על קידוש ה’ בעת נסיון (כמבואר באריכות בתניא). אך בשגרת היום-יום רובנו מזדהים דווקא עם נפשנו הבהמית – אנו חושבים בטבעיות על “מילי דעלמא”, צרכינו האישיים-הגשמיים, ותפיסת העולם האלקית היא ‘חידוש’, מחשבה שניה או התעוררות מבחוץ.

מהי הנחמה בכך שיש בתוכי תאומים, אם אני עצמי מתגלה דווקא כ’עשו’ מביניהם? כשאני זוקף לעצמי את הנטיות הרעות, מתוך תחושת שפלות אמתית, ומבין שהנפש האלקית היא מתנת שמים – ביטוי של ה’ בתוכי, “חלק אלוק ממעל ממש” – מתחוור לי ש”טהורה היא” באמת ושראוי לתת בה אמון מלא. יש הרבה רוגע בידיעה שקיים בתוכי טוב אמתי ומוחלט, הבא לידי ביטוי בתפלה, בתורה ובמעשים הטובים, ובכחו לנצח בסופו של דבר גם אותי-עצמי על כל חסרונותי. יעקב, הצדיק התמים, יתקן בסופו של דבר גם את אחיו עשו – “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה’ המלוכה” (ורמז: על יעקב, הרודף אחרי עשו לתקנו ולשפוט אותו בצדק, נאמר “צדק צדק תרדוף”, וכאשר מוסיפים צדק ל-יעקב הוא משיג את עשו).

—

פורסם לראשונה בעלון שבת בשבתו.

לקריאת נוספת:  torathanefesh.org