מכון גל עיני
נכתב עלידי
לפרק א || << לפרק הקודם | לפרק הבא >>
המדרש מספר שאדם וחוה נבראו “דו-פרצופין”, זכר ונקבה המחוברים בגבם, ונטילת הצלע היתה נסירתם לשנים על מנת שיוכלו להפגש מחדש, הפעם פנים בפנים. כל אתגר עבודת הזוגיות טמון ביכולת להעתיק עצמנו ממקומנו הטבעי והנוח ולהפנות את פנינו אל בן זוגנו. המושג “פנים בפנים” מדגיש כי שני צדדים לעבודה זו: עלינו להוציא מתוכנו את ה”פנים” שלנו, כלומר להתייחס לבן זוגנו ברגישות ותשומת לב; ועלינו לבקש את ה”פנים” שלו, כלומר לחפש את הפנימיות העמוקה שלו, שלא תמיד ניכרת על פני השטח.
עבודה זו היא בעצמה רבת פנים: יש לבצע אותה במספר מישורים שונים. בסדרה זו אנו סוקרים שבעה מישורים יסודיים כאלה, אותם ניתן להקביל לשבע מידות הלב לפי פנימיות התורה. כעת הגיעה תורה של הספירה השלישית, תפארת. ספירת התפארת מסמלת את “גוף” הספירות (בניגוד לידים ולרגלים). מכיוון שאדם וחוה היו מחוברים בגבם, הרי שכאן התרחש עיקר הנסירה ביניהם וצריך להתרחש עיקר תיקונו.
מאוטומטיות לבחירה
הרמב”ן מעלה שאלה מרתקת לגבי יצור ה”דו-פרצופין”: והיה אם ה’ לא היה מנסרו לצד זכרי וצד נקבי, כיצד הוא היה אמור להתרבות? זוהי שאלה משונה לכאורה להציב בפני מדרש, שאנו רגילים לחשוב עליו כסמלי בלבד. אך הרמב”ן לוקח מדרשים מאד ברצינות. אכן, התשובה שהוא מגיע אליה מרתקת לא פחות מהשאלה: ליצור הדו-פרצופי, הוא מסביר, היתה מערכת רביה אוטומטית – הזרע היה עובר מהצד הזכרי אחורנית אל הצד הנקבי, ומעבר אותו. לא היה צורך בהיכרות, חיזור או בחירה. תהליך הרביה היה פשוט תהליך פיזיולוגי אוטונומי, כמו מחזור הנשימה ומחזור הדם.
כעת מביא הרמב”ן את עיקר החידוש שלו. העובדה שמערכת הרביה היתה אוטומטית היא בדיוק הסיבה לנסירה: “ראה הקב”ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו [מולו], והוא יראנו, ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו“. לפי הרמב”ן הבעייתיות במצב בו אדם וחוה היו דבוקים בגבם היתה שההתייחדות זה עם זו לא נעשתה מתוך בחירה. לבעלי חיים לא נורא אם זיווגם נעשה שלא מתוך מפגש ובחירה, אך לגבי האדם “לא טוב היות האדם לבדו”, כלומר לחולל את פלא הילודה מתוך בידוד וניתוק זה מזו. אי לכך, “אעשה לו עזר כנגדו“: האיש והאשה צריכים לעמוד זה מול זו ולבחור אחד בשני.
משגרה לרגש
דברי הרמב”ן אינם רק שעשוע פרשני או תרגיל במדע בדיוני יהודי. הם באים ללמד אותנו שיעור עמוק בסוד עבודת הפנים בפנים בחיי הזוגיות.
ציור האיש והאשה הדבוקים בגבם ושמערכת הרביה שלהם אוטומטית משקפת מצב שכולנו מכירים היטב: שקיעה של חיי הזוגיות למעגלים קבועים בהם המפגש בינינו נהיה אוטומטי, מחזורי, שגרתי. זהו מצב בו אנו חוזרים שוב ושוב על אותם מלים ואותן תנועות, כמו רוקדים מתוך שינה ריקוד שלמדנו מזמן ושכחנו כיצד להתרגש ממנו. מצב זה הוא מצב של אחור באחור בקשר בינינו, בו איננו באמת רואים אחד את השני. בפרט במישור האינטימי, כשמערכת היחסים נכנסת למצב ‘טייס אוטומטי’ העֹנג הופך לנגע: במקום בו אמור להתחולל המפגש הבלתי אמצעי ביותר ניצבת מחיצה.
כשדבר זה קורה, צריך לעצור ולעשות “נסירה”: לשבור את המעגל הסגור ולצאת ממנו. את המחזור העייף צריך להפוך לחיזור עירני, המחפש קשר עם בן הזוג כמו בפעם הראשונה. מעלת הפנים על האחור היא שיש בהם תוי פנים פרטיים וייחודיים. למעשה, המבט הרגיש (הנובע מה”פנים”, תשומת הלב, שלנו) מזהה כי תוי הפנים של בן זוגנו אף משתנים מיום ליום: לכל יום יש לבן זוגנו “פנים חדשות”… אי לכך, בכל מפגש ומפגש יש לבקש מחדש את פניו של בן הזוג, לקרוא מחדש את הכתוב בתוי פניו. כך הופכת החבִירה לבן הזוג מברירת מחדל לאקט של בחירה בו – נישואין מחדש באמצע החיים.
