פעמיים חן

איפה הלב

הבעש”ט פתח לנו את הלב. “מיום שחרב בית המקדש אין לקב”ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד” – התורה הנצחית הולכת אתנו לכל מקום, ובכל דור ודור יש לנו חכמים גדולים בתורה. ברוך השם שלא עזב אותנו בגלותנו. אבל הלב הלב, מה קורה אתו? הרי הקב”ה רוצה את לבנו, “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ“. כשהלב אטום וסתום, אין התעוררות אמתית, רגשי קודש, חיות והתלהבות. אפשר לחשוב על יראת-שמים בלי לב, רק לימוד תורה וקיום מצוות מתוך רגש חובה. אבל לא לאורך זמן. יראת-השמים הופכת להיות “מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה”, לאט לאט היא מתייבשת ומתה, נעשית קרה ומנוכרת, משרה עצבות וקדרות, רוגז וכעס, עד שאנשים מואסים בה, חס ושלום.

בא הבעש”ט והחיה את הלב היהודי. סגולה בדוקה להעיר אדם השקוע בעלפון היא ללחוש באזנו את שמו. כך בא הקב”ה ולחש באזני עם ישראל שהיה שקוע בתרדמת-עלפון את שמו המיוחד: ישראל, התעורר! הלחש הזה הוא הוא ירידת נשמתו של רבי ישראל בעל-שם-טוב לעולם. לפתע נזרקת נשמה בגוף היהודי, עיסוי לב המחיה את הגוף. מתחילים לחוש אמונה ובטחון, שמחה ודבקות, חיות והתלהבות. הלב היהודי מתעורר.

חשוב מאוד שיהיו גדולי תורה, אבל הבעש”ט גילה את הסוד בנשמה של כל יהודי, גם היהודי הפשוט שאין לו ‘ראש’ ופנאי ללימוד מעמיק, אבל אולי ה”עבודה שבלב, זו תפילה” שלו חשובה יותר מתורתו של הרב העוקר הרים.

זהו יום ההולדת הראשון שלנו, בח”י אלול. כשאומרים ‘אלול’ אומרים חזרה בתשובה, ומיד אפשר לחשוב על תשובה מאיימת וקודרת, חשבון נפש קפדני מתוך יראת העונש, אוי לי ואבוי לי… בא הבעש”ט והכניס חיות לאלול, הראה את הדרך לתשובה מאהבה ומרצון, תשובה שמביאה לשמחה פנימית, לעבודת ה’ מתוך חיות.

“וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ”, ראשי תבות אלול. הבעש”ט הוא שליח ההשגחה לעשות ברית-מילה ללב שלנו, להסיר את הערלה המכסה ואוטמת ולעורר את הרצון הפנימי לאבינו שבשמים. מילת הלב הזו היא תשובה מאהבה, שהרי זהו המשך הפסוק “לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ”. והנה, מספר המלים בפסוק הזה הוא ח”י, ומספר האותיות 67, בגימטריה אלול – ח”י באלול!

ואיפה הראש

איך מתחברים לדמותו של הבעש”ט? איך מעוררים את הלב בעקבותיו? הבעש”ט לא כתב אף ספר הדרכה. הוא פשוט מופיע ומעורר את הלב, נוסך אמון ואמונה, פותח חלון ויהי אור. לכן עליך לחפש לפחות “בעש”ט  קטן” בסביבה, אחד כזה ש’ידליק’ אותך, רק יגע בך ותתחיל לחיות, כמקלו של הנביא אלישע שאפילו הוא מחיה מתים…

הדרך הזו טובה להתחלה, זריקת מרץ לחידוש הנעורים. כל עוד הבעש”ט וגדולי תלמידיו חיים וקיימים, יש מישהו שיודע לגעת בלב ולעורר אותו. אבל מה קורה אחר כך? האם אפשר להפוך את החסידות לדרך ושיטה, משהו שאפשר ללמוד וליישם? כן! זהו החידוש של רבי שניאור זלמן מליאדי, אדמו”ר הזקן. יש לנו לב, וצריך לעורר אותו לאהבה וליראה, “לעבדו בכל לבבכם”. אבל הדרך הסלולה להגיע אל הלב היא לעבוד עם הראש, השכל והמוח. אם הראש היהודי יכול לתפוס מקום ראשון ברשימת הזוכים בפרס-נובל, הוא יכול גם להפוך את העבודה שבלב למשהו שאפשר ללמוד אותו, תורה של ממש. זה מה שעשה אדמו”ר הזקן – שנודע גם כרב גדול בתורה – מלמד ומסביר, דורש ומעמיק, כותב ומפיץ.

לא שכחנו את הבעש”ט. הרי התכלית היא שהלב יעבוד את ה’, וגם סיפורים על הבעש”ט מעוררים ומעודדים. אבל עכשיו יש דרך ללכת בה, ללמוד וללמד. אם הבעש”ט הוא בבחינת מילת הלב, “וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ”, הרי בזכות אדמו”ר הזקן אפשר להנחיל את דרכו לדורות הבאים, “וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ”. אם הבעש”ט מעורר את הלב, “לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ”, הרי אדמו”ר הזקן מחדיר זאת בכל כוחות הנפש, מהשכל ועד המעשה, “וּבְכָל נַפְשְׁךָ”.

זהו יום ההולדת השני שלנו, יום הולדתו של אדמו”ר הזקן שנולד גם הוא בח”י באלול. כך מתחברים הלב והראש, ממש כמו בהנחת תפילין – תפילין של יד הנוגעות בלב, ותפילין של ראש הנוגעות במוח.