פרצוף הרפואה

הפסוק בפרשתנו, “וְרַפֹּא יְרַפֵּא”[א], הוא המקור העיקרי בתורה לרפואת הרופא (החובל בחברו צריך לשלם את הוצאות הרפואה). וכן למדו מכאן חז”ל “שניתנה רשות לרופא לרפאות”[ב].

הלימוד הוא מהלשון הכפולה “ורפא ירפא”. בכל פעם שיש כפילות כזו בתורה צריך לפרש ולהסביר למה הדבר נאמר פעמיים. כעת נתבונן בשבעה פירושים במדרש המסבירים את הכפילות בבטוי הזה, וכך נבין יותר לעומק מהי משמעות ריפוי החולה (עם השלכה לנושאים נוספים). נתאים את שבעה הפירושים לשבע מדות הלב – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.

חסד: רפואה טבעית ורפואה קונבנציונאלית

נתחיל עם ספירת החסד: בבטוי “ורפא ירפא” הצורה הראשונה נקראת “מקור”, והשניה “פעל יוצא”. כל פועל יכול להופיע קל (פָּעל) או כבד (פִּעֵל) – “ורפֹּא” דומה יחסית יותר לצורה קלה (הגם שעל פי דקדוק הוא יכול להיות גם פִּעֵל) ו”ירפא” צורה כבדה. מה לומדים מכך? שכאשר הרופא מרפא הוא צריך להתחיל עם רפואה קלה, רפואה טבעית, לפני שעובר לצורות ריפוי ‘כבדות’. אם הריפוי הקל והטבעי עובד – מה טוב. אם לא – צריך לעבור לריפוי ‘כבד’ יותר, רפואה קונבנציונאלית (כמו בעזרת רפואה כימית).

לפי התורה, יש שני חדשים טובים לרפואה – אייר ואלול. הראשון שייך לרפואה טבעית (כידוע שאיר ראשי תבות “אני הוי’ רפאך”[ג], “רפאך” לשון קל), רפואה קלה, והשני לרפואה קונבנציונאלית (אלול הוא חודש התשובה שמביאה רפואה לעולם, “ושב ורפא לו”[ד]). “ורפא ירפא” אומר – בתחלה תנסה קל. אם עובד – נפלא. אם לא – צריך להמשיך ולהשתמש בצורות ריפוי כבדות יותר. הלימוד נכון גם לגבי חנוך – את הכל צריך להתחיל בקלות, באמצעים קלים. אם הם עובדים, מצוין, ואם לא צריך אמצעים יותר ‘כבדים’.

גבורה: ריפוי מוחלט וריפוי עם תופעות לוואי

הפירוש השני שייך לספירת הגבורה: כשהקב”ה – הרופא האולטימטיבי – עצמו מרפא, הוא מרפא את המחלה לחלוטין, במאה אחוז, בלי שום תופעת לוואי שלילית. אבל כשאדם מרפא, הרבה פעמים כשהוא מרפא משהו אחד הוא יוצר בעיה אחרת. מכך נוצרת התלבטות אצל הרופא, למה לי להכנס לצרה הזו, אולי לא כדאי לנסות לרפא את הדבר הראשון בגלל תופעות הלוואי… התורה אומרת שאם ה’ מרפא אותנו – הוא מרפא בלי שום תופעות לוואי, כולו טוב. אבל בסופו של דבר רופא אנושי צריך לקחת סיכון (צ’אנס), ולרפא מתוך ידיעה שיתכן שיהיו – והרבה פעמים יהיו – תופעות לוואי, ולמרות זאת צריך לרפא את החולי הבסיסי, המסוכן יותר. אם אחר כך תהיינה תופעות לוואי – צריכים לרפא אותן (תופעות לוואי נקראות בחז”ל “צמחים”[ה], ואם עלו צמחים הרופא צריך לרפא אותם).

זה הפירוש השני – “ורפא”, אם אתה יכול לרפא בלי תופעות לוואי, מה טוב, אבל גם אם אתה יודע שהמחלה היא קשה, וכאשר תרפא את הבעיה עצמה הרפואה תגרום לתופעות לוואי – אל תתייאש מלרפא. אומרת לך התורה “ירפא”! הפירוש שייך לגבורה, כי גבורה מתייחסת לדבר שיכול להיות גם עם תוצאות שליליות הדורשות התגברות יתרה לרפא גם אותן.

תפארת: מקור הרפואה אצל ה’ ויישומה על ידי הרופא

הפירוש השלישי, של התפארת, הוא שצורת המקור “ורפא” מתייחסת לה’ – צריך להאמין קודם כל שהרפואה באה מה’ (וזה נכון לכל דבר, ולכל מי שעוזר לזולת). לפני שרופא פועל הוא צריך להתפלל לה’ שיצליח, שהמעשה יהיה קל, ואולי שאפילו הקב”ה ירפא הכל בעצמו, שלא יצטרכו את הרופא. הפעולה הראשונה היא להרים עינים לה’ בתפלה, לבקש רחמים. פנימיות התפארת היא רחמים. קודם כל צריך להתפלל, לבקש רחמים, ואחר כך לעשות מה שצריך לעשות[ו]. זה הפירוש השלישי. “ורפא” – להתפלל, לבקש רחמים – “ירפא” בפעולה שעל ידי בשר ודם.

ניתן להשוות את הפירוש הזה ל”שום תשים עליך מלך” – “שום לעילא, תשים לתתא”[ז]. לא רק להתפלל לה’, אלא קודם לקבוע את האמונה שה’ הוא הרופא – כמו “שום” – ואחר כך תקבל ממנו רשות לרפא, “תשים”. עצם הווארט של “נתנה רשות” מסביר את פסיכולוגיית העבודה הנכונה של הרופא – קודם לשים את ה’ לרופא, ואחר כך לקבל ממנו את המינוי לרפא.

נצח: ריפוי חיצוני וריפוי פנימי, מכה בידי אדם ומכה בידי שמים

הפירושים הרביעי והחמישי מתייחסים זה לזה, כיון שהספירות נצח והוד עובדות בשיתוף פעולה:

האבן עזרא אומר שהרשות ונתינת הכח לרופא לרפא היא רק בדברים חיצוניים, אבל אם יש בעיה פנימית רק ה’ יכול לרפא[ח]. רופא אנושי יכול לרפא בעיות חיצוניות, אבל בעיות פנימיות שייכות רק לה’ “רופא כל בשר ומפליא לעשות”. אמנם דעה זו לא התקבלה להלכה, ובשולחן ערוך נפסק[ט] שיש לרופא את הכח לרפא גם בעיות פנימיות. אבל אפשר ללמוד מכאן סדרי עדיפויות, ולפרש את הפסוק בדרך הבאה: “ורפא” לנסות לרפא את הבעיות החיצוניות, בלי להתערב באיברים הפנימיים, אבל אם הטיפול לא מצליח – יש לעבור ולהשתמש באמצעים שיש לנו להתבונן אל תוך הגוף, קרני רנטגן וכיו”ב (בחינת עיני הרופא המומחה החודרות פנימה אל תוך גוף ונפש החולה), ולעסוק בריפוי הפנימי.

ופירוש דומה לזה: “ורפא” היינו שצריך לעזור לבעיות שנוצרו על ידי אדם; “ירפא” היינו שאפילו בעיות שנגרמו על ידי ה’ יש לרופא רשות וכח לרפא[י].

הנצח היא הספירה הראשונה היוצאת “לבר מגופא”[יא], רמז למחלות חיצוניות, בהן יש לטפל על ידי רופא בשר ודם (שגם הוא “לבר מגופא” של החולה, מה שאין כן ה’ יתברך, ודוק) תחלה. על הוד נאמר “הודי נהפך עלי למשחית”[יב] (הוד נהפך לדוה), רמז למחלות שנגרמו על ידי האדם עצמו, בהן יש לטפל תחלה. וכמו שאמר רבי נחמן[יג] “אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן” (דוה יתהפך שוב להוד).

יסוד: ריפוי בתשלום

הפירוש הששי יותר מעשי: אחד המפרשים[יד] מסביר שאם היה כתוב “ורפא”, ולא “ורפא ירפא”, הייתי חושב שריפוי צריך להיות כמו לימוד תורה – בחנם. ללמד אדם זה חסד, מצוה, אולי אסור לשלם לרופא והוא צריך לעבוד בחנם[טו]. אם הייתי יכול לחשוב כך, סימן שיש סבה טובה לחשוב כך – שמתאים שרופא יעבוד בחנם. לכן באה הלשון “ורפא ירפא” ללמד שמותר לרופא לקחת כסף. גם מורה צריך ללמד בחנם, אבל אם כעת מכלה את זמנו על לימוד ולא יכול לעבוד בעבודה אחרת – מותר לו לקחת כסף, וכך גם לגבי רופא. “ורפא ירפא” מלמד שמותר, ולפעמים אפילו טוב, שרופא יקח כסף. הגמרא אומרת שרופא שלא משלמים לו, הרפואה שלו לא עובדת[טז] – צריך לשלם לו, ואז בטוח שהוא ישקיע את כל הכח, וירפא בע”ה בכח שה’ נתן לו. אם הוא רופא טוב – משלמים לו יותר. לספירת היסוד שייך שכר ועונש – “צדיק יסוד עולם” שמקבל שכר או להיפך – וזה שייך לקבלת התגמול של הרופא.

מלכות: לא להתייאש

הפירוש השביעי קצת חוזר לפירוש הראשון, יש לנסות ולרפא בכמה אופנים. האחריות שהרופא לוקח על עצמו הינה אחריות כבדה, הרי אם הוא עושה טעות הפעולה יכולה להזיק ח”ו. לא פשוט לדוקטור לקחת סיכון ולנסות. לכן הרבה רופאים מנסים רק את אופצית הטיפול הראשונה שעולה לראש, ובאם היא לא עוזרת, הם מרימים ידים ואומרים שהם לא יכולים לעזור לבעיה הזו – ‘עדיף ללכת לרופא אחר’. הכפילות של “ורפא ירפא” מלמדת שגם ברפואה צריכה להיות כפילות. אם לא הלך, לנסות שוב ושוב. צריך לנסות כמה פעמים, וכמו שאמרנו בפרוש החסד, צריך לנסות גם בדרכים הקונבנציונאליות וגם בדרכים הטבעיות. כי זו באמת האחריות של הרופא לרפא את החולה (כמובן שאם אתה בתור רופא מכיר שיש אחד יותר מומחה ממך ביחס לטיפול מסוים אפשר ומצוה לשלוח אליו).

ומשהו מיוחד דווקא כאן: הנקודה של המלכות אינה שייכת רק לרופא אלא גם לחולה – אם הרופא הראשון לא הצליח לפתור את הבעיה, אולי נרים ידים? לא. התורה אומרת “ונשמרתם מאד לנפשֹתיכם”[יז], לנסות שוב ושוב. הרופא האמתי הוא רק ה’, וצריך לנסות שוב ושוב אצל שלוחיו, רופאים בשר ודם, עד שבע”ה יתברך הוא יתרפא.

ולסיכום: