פרשת משפטים – בשבע עינים

 ראשון – עבד עברי

לא כולם אוהבים חישובי גימטריא. אמנם גימטריא היא אחת המדות שהתורה נדרשת בהן, וחכמי ישראל בכל הדורות השתמשו בה (במיוחד חכמי הקבלה), אבל בדרך כלל כדי להחשיב גימטריא ולהתפעל ממנה צריך ‘חוש’ מתאים. אך יש רמזים שקשה לא להתפעל מהם (ויש הרבה כאלה), והנה אחד מהם:

הפרשיה הראשונה בפרשת משפטים עוסקת בדין עבד עברי, “וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם. כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי… וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם”. והנה בפרשיה הזו יש 76 מלים – בגימטריא עבד. ועכשיו נספור את האותיות, ונקבל 282 – בגימטריא עברי. בקיצור:בפרשת עבד עברי יש עבד מלים ו-עברי אותיות!

האם טוב להיות עבד? באופן פשוט, התורה מתייחסת לעבדות כדבר שלילי, ויש ביקורת על אדם ש”קנה אדון לעצמו”. אבל מושג העבדות מופיע גם בהקשר חיובי, כמו שכתוב בהמשך הפרשה “ועבדתם את ה’ אלהיכם”. אכן, בעבודת העבד יכול להיות ממד נמוך יחסית, כאשר האדם עובד את ה’ מתוך כפייה והכרח. לכן נאמר “שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם” – לאחר תקופה ראשונה של עבודה קשה, מגיעים לעבודה מתוך חופש ורצון פנימי. 

העבד הנאמן של ה’, המגיע גם להזדהות פנימית מלאה, הוא מלך המשיח שעליו נאמר “הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד”. ובגימטריא עבד עברי = משיח.

שני – יום הפאי

“אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא” – מהו הזמן המדויק, יום או יומיים? מפרשים חז”ל: “יום שהוא כיומיים, ואיזה? זה מעת לעת”. כלומר, יממה שלמה. ובכל זאת, מדוע להשתמש בלשון מיוחדת כזו?

נפתח בגימטריא: חישוב המלה יום במילוי האותיות, יוד ואו מם = 113, וזהו גם ערך המלים או יומים! הנה יום שהוא כיומיים.

ונמשיך בשיעור מתמטיקה: אחד המספרים החשובים הוא היחס בין היקף המעגל לקוטר, הנקרא פַּאי. את ערך הפאי המדויק לא ניתן לכתוב בספרות (זהו מספר לא-רציונאלי), אלא משתמשים בערכים מקורבים. בתורה יש כמה רמזים למספר הזה (כמו שאמר כבר הגאון מוילנא), והנה רמז הקשור לממד הזמן:

השנה היא מעגלית, מחזור השנה המקיף שוב ושוב (לשנות פירושו לחזור), “תקופת השנה”. שנה מלשון שינוי, הטבע משתנה, נובל וצומח מחדש. לעומת זאת, היום דומה יחסית לקו ישר, כמו הקוטר הנעוץ במעגל, “ויקרא אלהים לאור יום” והאור מסמל יציבות קבועה. לא לחינם, שנה לשון נקבה ויום לשון זכר, זהו היחס בין העיגול הנשי לקו הגברי.

והנה, היחס הכי קרוב של פאי (במספרים עד 1000) הוא 355 לחלק ל-113, כלומר: אם ההיקף הוא 355 יחידות אז הקוטר הוא 113 יחידות. שימו לב לדיוק: 355 חלקי 113 = …3.1415929, ואילו הפאי המדויק הוא …3.1415926! ועכשיו הגימטריא: 355 = שנה, 113 = יוד-ואו-מם. השנה היא ההיקף והיום הוא הקוטר!

שלישי – להשתדל

“וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה”. את המלה יְפַתֶּה מתרגם אונקלוס בארמית: יְשַדֵּל. אמר הרבי מקוצק: בספר הזוהר נאמר שאדם צריך ‘להשתדל’ בתורה, וגם זה מלשון פיתוי! כלומר, אנחנו מפתים ומשדלים את התורה להתגלות בפנינו.

איך משדלים-מפתים את התורה? כאשר ניגשים ללימוד מתוך ענוה ושפלות רוח. הענוה מוצאת חן בעיני ה’, ואז הוא מגלה לנו את סודותיו הגנוזים בתורה.

אמנם בפסוק כאן הפיתוי מופיע במשמעות שלילית. אם כן, נפרש שיש גם פיתוי שלילי של התורה: אדם רוצה לטעום מהתורה ומהסודות שלה, להשתעשע בה מבלי להיות מחויב כלפיה, כמו המפתה את הבתולה שמחפש הנאה של רגע. לאדם כזה נאמר “מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה” – אתה רוצה אותה? תתחתן איתה!

רביעי – עזרה לחמור

“כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ”. אמר הבעל-שם-טוב: החמור הוא החומר שלנו, הגוף וכל כוחותיו, היצר והתאוות. והנה הגוף רובץ תחת המשא של עול התורה והמצוות, אינו רוצה להשתתף בעבודה הזו, נראה שהוא שונא את הנשמה… אם כן, אפשר לחשוב שצריך לשנוא את הגוף חזרה, להתרחק ממנו, לדכא אותו ולמעט את כוחו בצומות וכיו”ב. על זה נאמר “עזב תעזב עמו” – אל תשנא, אל תעזוב אותו ואל תשבור אותו, אלא עזוב-עזור לו, שתף אותו ועזור לו להיות מתוקן. אדרבה, בפנימיות התורה מוסבר שלעתיד לבוא תתגלה מעלה מיוחדת שיש לגוף על פני הנשמה, עד ש”הנשמה תהיה ניזונת מהגוף”!

מה הפירוש “עזֹב תעזֹב”? רש”י מפרש “עזיבה זו לשון עזרה”. ובכל זאת, מה רומזת התורה בלשון המיוחדת הזו? לפי דברי הבעש”ט ניתן לומר: בהתחלה הנשמה רוצה לעזוב את החומר שמפריע לה, וזו נטיה שיש בה משהו טוב. בסוף מסבירים לנשמה שהיא צריכה לעזור לגוף, אבל אפשר לעזור לו רק אם לא משועבדים אליו. כאשר הנשמה משוחררת מהגוף, וקצת עוזבת אותו, היא יכולה לשכנע אותו גם לעזוב קצת את עצמו, להזדכך ולהצטרף אליה.

חמישי – פקחות

“וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים” – מכאן רואים עד כמה חשוב להיות פִּקֵחַ. וכך אמר הבעל-שם-טוב: להיות פקח, חכם (א קלוגער באידיש), זה כמו מצוה מהתורה, ולהיות שוטה זה כמו עבירה מהתורה.

להיות פקח וחכם פירושו, קודם כל, אל תרמה את עצמך. אל תחשוב שאתה צדיק גמור, הכל אצלך מאה-אחוז, כבר אין לך יצר הרע ואתה פשוט מושלם… פקח את העינים וראה את עצמך כפי שאתה.

ומהו השוחד שגורם לאבד את הפקחות? כולם מסביב אומרים לך שאתה צדיק, מחלקים לך מחמאות בשפע – אל תיקח את השוחד הזה, אל תאמין יותר מדי במחמאות (זה עוד נסיון שצריך לעמוד בו). אתה הרי מכיר את עצמך מבפנים. למעשה, זו מימרה מפורשת בגמרא “אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע”.

בכלל, פרשת משפטים מפתחת את הפקחות היהודית – כמו שאמרו חז”ל “הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות” – ולא לחנם השרש שפט במלה משפטים הוא ההיפך מטפש.

שישי – ברכת הבריאות

“וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ” – זו אחת הברכות המיוחדות בתורה, בריאות טבעית.

מה הקשר בין ברכת הלחם והמים להסרת המחלה? אמר רבי נחמן מברסלב: יש הרבה רפואות שונות למחלות שונות, כמו צמחי רפואה שלכל אחד יש סגולה מיוחדת, וצריך להתאים את הרפואה למחלה. אלא שזה נכון ונצרך רק בדרגה הנמוכה, אבל מי שיש לו אמונה בשלמות יכול להתרפא בכל מאכל ומשקה – “וברך את לחמך ואת מימיך”, ואז גם הלחם והמים הפשוטים יהיו לך לרפואה שלמה, “והסִרותי מחלה מקרבך”.

וכך ספר רבי נחמן על האיש התם: “והיה אומר לאשתו: אשתי, תן לי לאכול. והיתה נותנת לו חתיכת לחם ואכל. אחר כך היה אומר: תן לי הרוטב עם קטנית. והיתה חותכת לו עוד חתיכת לחם ואכל. והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאד הרוטב הזה! וכן היה מצוה לתן לו הבשר ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובעד כל מאכל ומאכל היתה נותנת לו חתיכת לחם, והוא היה מתענג מאד מזה ושבח מאד את אותו המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאלו היה אוכל אותו המאכל ממש. ובאמת היה מרגיש באכילתו הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה”. התם הזה איננו טפש כלל, הוא מאמין לגמרי שבמאכל הפשוט שה’ נותן לנו יש ברכה פנימית, “וברך את לחמך ואת מימיך”, לא צריך יותר מזה!

מהתחלת הפסוק, “ועבדתם את ה’ אלהיכם”, לומדים את המצוה להתפלל לה’. לפני שאוכלים, מתפללים לה’ שהאוכל הזה יתן לנו בריאות, ומהכוח והחיות שנקבל מהאוכל נוכל לעבוד את ה’ – ואז ה’ מברך את האוכל שיהיה הכי בריא והכי טעים בעולם.

שביעי – ברית דמים

“וַיִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה’ עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה”. הברית הזו, לרגלי הר סיני, מזכירה את ברית בין הבתרים אצל אברהם אבינו, אבל שם מדובר על אברי הבהמות וכאן מדובר על דם, ברית יותר פנימית ועצמית.

שני החצאים של דם הקרבנות מייצגים את שני הצדדים בברית, ה’ וישראל. את החצי האחד משה רבינו זורק מיד על המזבח, ואת החצי השני הוא שם באגנות (כלים) ולבסוף זורק על העם. איזה חצי מייצג את ה’ ואיזה חצי מייצג את העם? כתוב במדרש “אמר משה לפני הקב”ה, מה נעשה בחלקך? אמר לו זרוק על העם. ומה נעשה בחלקם? אמר לו זרוק על גבי המזבח”.

הדם שלנו נזרק על המזבח – ביטוי למסירות הגמורה שלנו, מבטלים את רצוננו בפני ה’. כך העסק מתחיל, היהודי מוסר את עצמו אל ה’. בזכות זה נעשית הברית, והקב”ה זורק עלינו את חצי הדם שלו. מה פירוש “הדם של ה'”? הדם הוא החיות, העצמיות, “הדם הוא הנפש” – וה’ נותן את עצמו אלינו בתוך התורה, כמו שאומרים חז”ל שהמלה אנכי בתחילת עשרת הדברות היא ראשי תבות “אנא נפשי כתבית יהבית [אני את עצמי כתבתי ונתתי]”. הדם הזה עובר דרך האגנות, הכלים המתאימים, ובמיוחד חכמי ישראל בסנהדרין שעליהם נאמר “שררך אגן הסהר”.

וכך בכל פעם שאנו אומרים קריאת שמע: בפסוקים “שמע ישראל… ואהבת… ובכל מאדך” אנו מוסרים את עצמנו לה’, זורקים את הדם שלנו על המזבח. ומיד מגיע הפסוק “והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך” – ה’ נותן לנו את התורה, הדם שלו מגיע עד אלינו.