מכון גל עיני
נכתב עלידי
שָׁלוֹם יְלָדִים!
הַשַּׁבָּת נְבָרֵךְ אֶת חֹדֶשׁ סִיוָן שֶׁיִּכָּנֵס מִיָּד אַחֲרֶיהָ וְנִרְאֶה לִי שֶׁהֲכִי טוֹב לְהִתְכּוֹנֵן לִקְרַאת מַתַּן תּוֹרָה עִם סִפּוּר מַתְאִים.
מָה יֵשׁ שָׁם?
עוֹד מִיַּלְדוּתוֹ נוֹדַע רַבִּי פִּינְחָס לְעִלּוּי מַבְרִיק. שַׁקְדָנוּתוֹ וְהַתְמָדָתוֹ הָעֲצוּמָה הֵנִיבוּ פֵּרוֹת וְכָךְ יָצָא שְׁמוֹ לִתְהִלָּה. מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב הָיָה רָכוּן עַל גְּמָרָתוֹ וְנָתוּן בְּעִיּוּן מַעֲמִיק בְּסֻגְיוֹת סְבוּכוֹת בְּרַחֲבֵי הַשָּׁ”ס. מִדֵּי פַּעַם הָיָה שׁוֹמֵעַ דִּבּוּרִים אוֹדוֹת כַּת הַחֲסִידִים, אֵלּוּ הַמִּתְפַּלְּלִים בְּהִתְלַהֲבוּת וּמְכַתְּתִים רַגְלֵיהֶם לְמֶרְחַקִּים לְהִסְתּוֹפֵף בְּצִלָּם שֶׁל תַּלְמִידֵי הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. שָׁמַע, אֲבָל הִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ. בְּסַךְ הַכֹּל נְסִיעָה לְמֶרְחָק בְּאוֹתָם הַיָּמִים אֵינָהּ דּוֹמָה לְיָמֵינוּ. מְדֻבָּר הָיָה עַל נְסִיעָה שֶׁל שָׁבוּעוֹת אֲרֻכִּים שֶׁהוֹצָאוֹת רַבּוֹת כְּרוּכוֹת בָּהּ.
אִישׁ אֱמֶת הָיָה רַבִּי פִּינְחָס. בַּתְּחִלָּה לֹא הָיָה מְעֻנְיָן לְבַטֵּל תּוֹרָה לְמֶשֶׁךְ זְמַן כֹּה רַב וְלָצֵאת לְהַרְפַּתְקָה רַק בִּגְלַל שְׁמוּעוֹת לֹא מְבֻסָּסוֹת. אֲבָל בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן נוֹכַח לָדַעַת כִּי הָאֵשׁ הַיּוֹקֶדֶת בְּמֶעזְרִיטְשׁ, מֶרְכַּז הַחֲסִידוּת דְּאָז, מוֹשֶׁכֶת אֵלֶיהָ אֶת טוֹבֵי הָאַבְרֵכִים וְהַסַּקְרָנוּת גָּבְרָה בְּקִרְבּוֹ. לְאַחַר הִתְלַבְּטוּת אֲרֻכָּה הֶחֱלִיט לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה וְלָצֵאת לַדֶּרֶךְ, אֲבָל לֹא לִפְנֵי פְּעֻלַּת הֲכָנָה קְטַנָּה.
קַבָּלַת פָּנִים צוֹנֶנֶת
“מִסְרוּ שָׁם בֶּחָצֵר שֶׁהָאַבְרֵךְ הָרַב פִּינְחָס עוֹמֵד לְהַגִּיעַ בְּתַאֲרִיךְ פְּלוֹנִי…”. אֶת הַמֶּסֶר הֶעֱבִיר עִם שָׁלִיחַ שֶׁיָּצָא לְפָנָיו, כָּךְ שֶׁהַשָּׁלִיחַ יְקַבֵּל אֶת פָּנָיו בַּמָּקוֹם וּמִמֶּנּוּ יֵחָסְכוּ חִפּוּשִׁים מְיֻתָּרִים כְּשֶׁיַּגִּיעַ, וְגַם… אַחֲרֵי הַכֹּל, רָאוּי שֶׁיֵּדְעוּ מִי הוּא זֶה שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם, לֹא עוֹד אִישׁ אֶחָד פָּשׁוּט…
רַבִּי פִּינְחָס שָׂכַר עֲגָלָה וְיָצָא לַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה. לְמֶעזְרִיטְשׁ הִגִּיעַ בַּמּוֹעֵד הַמְּתֻכְנָן, לְאַחַר שָׁבוּעוֹת שֶׁל טַלְטֵלוֹת דְּרָכִים, וּמָה גָּבְרָה פְּלִיאָתוֹ – אַף אֶחָד לֹא הִמְתִּין שָׁם לִכְבוֹדוֹ. “כֵּיצַד יִתָּכֵן?”, תָּמַהּ, “הֲרֵי שָׁלַחְתִּי מֶסֶר בָּרוּר שֶׁאֲנִי בְּדַרְכִּי, לָבֶטַח שָׁמְעוּ עָלַי גַּם כָּאן”.
אֶת הַדֶּרֶךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּמֶעזְרִיטְשׁ עָשָׂה רַבִּי פִּינְחָס לְבַדּוֹ תּוֹךְ שֶׁהוּא נֶעֱזָר בְּאִתּוּרוֹ בְּאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם. “נוּ, אוּלַי הָיָה אֵרוּעַ מְיֻחָד”, שִׁכְנֵעַ אֶת עַצְמוֹ וְהִתְקַדֵּם לְעֵבֶר בֵּית הַמִּדְרָשׁ, “מִן הַסְּתָם קַבָּלַת הַפָּנִים מְתֻכְנֶנֶת לִהְיוֹת שָׁם”. אֲבָל הַפֶּלֶא חָזַר גַּם כָּאן, כַּאֲשֶׁר פָּתַח לִרְוָחָה אֶת שַׁעֲרֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְנֶעֱמַד עַל הַסַּף. בְּפָנָיו נִגְלָה מַחֲזֶה מַרְהִיב: עֶשְׂרוֹת אַבְרֵכִים יוֹשְׁבִים וְלוֹמְדִים בְּלַהַט, חֶלְקָם עוֹמְדִים בִּתְפִלָּה חֲרִישִׁית. בָּאֲוִיר מֻרְגָּשׁ מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד. אֲבָל מָה? אַף אֶחָד – מַמָּשׁ אַף אֶחָד – לֹא מִתְיַחֵס אֵלָיו.
“אוּלַי הַשָּׁלִיחַ שֶׁשָּׁלַחְתִּי לֹא הִגִּיעַ לְכָאן?”, הִרְהֵר לְפֶתַע בְּלִבּוֹ. “כֵּן, וַדַּאי, אַחֶרֶת אֵין לָזֶה הֶסְבֵּר”. רַבִּי פִּינְחָס אָזַר אֹמֶץ וְנִגַּשׁ לְאֶחָד הָאַבְרֵכִים: “הַאִם יָדוּעַ לָכֶם כִּי הָאַבְרֵךְ הֶחָשׁוּב, הָרַב פִּינְחָס, אָמוּר לְהַגִּיעַ לְכָאן הַיּוֹם?”. “לֹא, לֹא שָׁמַעְתִּי”, עָנָה לוֹ הַלָּה, “מִי הוּא ר’ פִּינְחָס זֶה?”. הַתְּמִיהָה בְּלִבּוֹ הֵחֵלָּה לַהֲפֹךְ לְאַכְזָבָה…
לֵךְ לְזוּשָׁא
“אִם אַבְרֵךְ מִן הַשּׁוּרָה לֹא שָׁמַע עָלַי, וַדַּאי רַבָּם יוֹדֵעַ אוֹדוֹתַי”, חָשַׁב לְעַצְמוֹ רַבִּי פִּינְחָס וּפָנָה אֶל מִי שֶׁנִּרְאָה לוֹ כְּגַבַּאי הַמָּקוֹם: “תּוּכַל בְּבַקָּשָׁה לְהוֹדִיעַ לָרַב שֶׁלָּכֶם, הַמַּגִּיד מִמֶּעזְרִיטְשׁ, שֶׁהָאַבְרֵךְ הֶחָשׁוּב, הָרַב פִּינְחָס, כְּבָר הִגִּיעַ? אֶשְׂמַח שֶׁיֵּצֵא אֵלַי וְנִפָּגֵשׁ”.
“תִּרְאֶה, יְדִידִי הַיָּקָר”, עוֹנֶה לוֹ הַגַּבַּאי, ” כָּאן זֶה לֹא הוֹלֵךְ כָּךְ. הַמַּגִּיד לֹא יוֹצֵא סְתָם כָּךְ, וַאֲפִלּוּ אֲנִי לֹא עוֹבֵר אֶת פֶּתַח הַחֶדֶר בְּלֹא שֶׁזֻּמַּנְתִּי מְפֹרָשׁוֹת. אֲבָל אֶעֱשֶׂה הִשְׁתַּדְּלוּת. אַעֲבִיר אֶת הַמֶּסֶר בְּשָׁעָה שֶׁאֶכָּנֵס אֵלָיו וּמָה שֶׁיֹּאמַר נַעֲשֶׂה”. רַבִּי פִּינְחָס נִדְהַם מֵחֹסֶר הָרְגִישׁוּת לִכְבוֹדוֹ, אֲבָל הֶחְלִיט לְהַבְלִיג וּלְהַמְתִּין. הוּא מֻכְרָח לְהָבִין מָה קוֹרֶה כָּאן אֵצֶל הַחֲסִידִים.
עָבְרָה שָׁעָה וְהַגַּבַּאי נִקְרָא פְּנִימָה וּבִיצִיאָתוֹ מֵחֲדַר הָרַבִּי הוּא פּוֹנֶה אֶל רַבִּי פִּינְחָס: “שְׁמַע, הַמַּגִּיד לֹא פָּנוּי כָּעֵת לְקַבֵּל אֶת פָּנֶיךָ. אֲבָל הוּא אָמַר שֶׁאִם הַדָּבָר דָּחוּף נוֹרָא אַתָּה יָכוֹל לְהִתְיַעֵץ עִם רַבִּי זוּשָׁא”.
” רַבִּי זוּשָׁא? מִי זֶה?”, הִרְהֵר ר’ פִּינְחָס לְעַצְמוֹ, “בֶּטַח מְדֻבָּר בִּמְמַלֵּא מְקוֹמוֹ”. הוּא פָּנָה אֶל אַחַד הָאַבְרֵכִים וְשָׁאַל: “מִי זֶה הַגָּאוֹן הָרַב זוּשָׁא?”. “גָּאוֹן? הָרַב? אֵין כָּזֶה אֶצְלֵנוּ”, נַעֲנָה. רַבִּי פִּינְחָס פָּנָה בְּמַטְבֵּעַ דּוֹמֶה לְעוֹד כַּמָּה מֵהָאַבְרֵכִים וְכֻלָּם עוֹנִים בְּאוֹתוֹ סִגְנוֹן – אֵין, וְגַם לֹא הָיָה כָּאן מֵעוֹלָם רַב גָּאוֹן בְּשֵׁם זֶה. “אֲבָל הַמַּגִּיד עַצְמוֹ אָמַר לִי”, הִקְשָׁה רַבִּי פִּינְחָס. “אָה… רֶגַע”, פּוֹנֶה אֵלָיו אֶחָד הָאַבְרֵכִים, “אַתָּה מִתְכַּוֵּן לְזוּשָׁא? שָׁם מֵאָחוֹר, לְיַד הַתַּנּוּר. גַּשׁ אֵלָיו”.
קֻשְׁיָה עֲצוּמָה בִּבְרָכוֹת
“אוּ-אָה, גַּם צַדִּיק נִסְתָּר”, חָשַׁב רַבִּי פִּינְחָס לְעַצְמוֹ, “גַּם גָּאוֹן וְגַם מְכַנֶּה עַצְמוֹ בִּשְׁמוֹ הַפְּרָטִי, לְלֹא תְּאָרִים… בֶּטַח מִישֶׁהוּ מְיֻחָד מְאֹד”. בִּצְעָדִים זְרִיזִים פָּנָה רַבִּי פִּינְחָס לְיַרְכְּתֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְנֶעֱמַד בִּסְמִיכוּת לְרַבִּי זוּשָׁא, שֶׁיָּשַׁב וְלָמַד גְּמָרָא בִּדְבֵקוּת. ר’ פִּינְחָס הִתְקָרֵב עַל קְצֵה הָאֶצְבָּעוֹת וְהִבִּיט בַּגְּמָרָא הַפְּתוּחָה. “מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת?! אֵין מַסֶּכְתּוֹת קְצָת יוֹתֵר מְאַתְגְּרוֹת? הַאִם גְּאוֹנֵי הַחֲסִידִים לֹא יוֹדְעִים לְפַלְפֵּל בַּהֲוָיוֹת אַבַּיֵּי וְרָבָא סְבוּכוֹת יוֹתֵר? לְמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת לֹא הָיִיתִי מְצַפֶּה…”.
בִּשְׁלַב זֶה הֵרִים רַבִּי זוּשָׁא אֶת עֵינָיו וּמַבָּטוֹ פָּגַשׁ בְּרַבִּי פִּינְחָס. “הַמַּגִּיד שָׁלַח אוֹתִי אֲלֵיכֶם, כְּבוֹד הָרַב”, פָּתַח רַבִּי פִּינְחָס. “כְּבוֹד הָרַב? לֹא מַכִּיר כָּזֶה”, עָנָה רַבִּי זוּשָׁא, “אֲבָל אִם אַתָּה כְּבָר כָּאן אוּלַי תַּעֲנֶה לִי עַל קוּשְׁיָא שֶׁעָלְתָה לִי פֹּה, בַּגְּמָרָא”. “נוּ, שְׁאַל”, הֵשִׁיב רַבִּי פִּינְחָס וְהִמְתִּין לְקוּשְׁיָא עוֹקֶרֶת הָרִים, הַמַּתְאִימָה לְלַמְדָנִים כְּמוֹתוֹ.
כְּדֵי שֶׁנָּבִין אֶת הַנּוֹשֵׂא וְאֶת הַקֻּשְׁיָה נִתֵּן הַקְדָּמָה קְצָרָה: לְבִרְכַּת הַזִּמּוּן יֵשׁ צֹרֶךְ בִּשְׁלֹשָׁה גְּבָרִים בְּנֵי-מִצְוָה, אֲבָל כְּדֵי לְהַזְכִּיר בָּהּ שֵׁם ה’ וְלוֹמַר “נְבָרֵךְ אֱלֹקֵינוּ” יֵשׁ צֹרֶךְ בַּעֲשָׂרָה גְּבָרִים. מָה קוֹרֶה אִם יֵשׁ רַק תִּשְׁעָה? הַגְּמָרָא בִּבְרָכוֹת אוֹמֶרֶת “תִּשְׁעָה וְאָרוֹן מִצְטָרְפִין”. כְּלוֹמַר, אִם יֵשׁ בַּמָּקוֹם סֵפֶר תּוֹרָה (הַמֻּנָּח בָּאָרוֹן) הוּא מַשְׁלִים אֶת הַמִּנְיָן וְהֵם יְכוֹלִים לְזַמֵּן בְּשֵׁם ה’. שׁוֹאֶלֶת הַגְּמָרָא עַל כָּךְ: “אֲרוֹן גַּבְרָא הוּא?” – הַאִם אֲרוֹן הִנּוֹ אָדָם שֶׁיּוּכַל לְהֵחָשֵׁב לְמִנְיָן הַיְּהוּדִים שֶׁמְּבָרְכִים? הַגְּמָרָא בֶּאֱמֶת דּוֹחָה אֶת הָאֶפְשָׁרוּת וּבִמְקוֹמָהּ קוֹבַעַת שֶׁקָּטָן הַקָּרוֹב לְגִיל בַּר-מִצְוָה יָכוֹל לְהִצְטָרֵף וּלְהַשְׁלִים.
מִי בֶּאֱמֶת הַגָּדוֹל?
עַד כָּאן דִּבְרֵי הַגְּמָרָא. פּוֹנֶה רַבִּי זוּשָׁא לְ רַבִּי פִּינְחָס וְשׁוֹאֵל אוֹתוֹ: “אֵינִי מֵבִין! מָה חָשְׁבָה הַגְּמָרָא בַּתְּחִלָּה? מֵהֵיכָן מַגִּיעַ הָרַעֲיוֹן מִלְּכַתְּחִלָּה לְהַחֲשִׁיב אָרוֹן לְמִנְיָן בְּנֵי אָדָם?”. נוּ, טוֹב. בְּעֵינֵי אִישׁ לַמְדָן כְּ רַבִּי פִּינְחָס שְׁאֵלָה כָּזוֹ אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת לִשְׁאֵלָה. זוֹ שְׁאֵלָה לְ’בַּעֲלֵי בָּתִּים’ פְּשׁוּטִים… “נוּ, אוּלַי תֹּאמְרוּ אַתֶּם תְּשׁוּבָה…”, הֶחֱזִיר רַבִּי פִּינְחָס בְּסוּג שֶׁל הִתְנַשְּׂאוּת.
“בְּשִׂמְחָה, זוּשָׁא יֹאמַר תֵּרוּץ”, וְכָךְ עָנָה: “יֵשׁ יְהוּדִי שֶׁמִּלֵּא כְּרֵסוֹ בְּשָׁ”ס וּפוֹסְקִים, יוֹדֵעַ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ בְּעַל פֶּה, יָשָׁר וְהָפוּךְ. גְּאוֹן הַגְּאוֹנִים, מַמָּשׁ סֵפֶר תּוֹרָה מְהַלֵּךְ! הַגְּמָרָא מְעֻנְיֶנֶת לָדַעַת אִם אָדָם כָּזֶה נַעֲלֶה יָכוֹל לְהַשְׁלִים לְתִשְׁעָה יְהוּדִים אֶת מִנְיַן הָעֲשָׂרָה הַמַּזְמִין אֶת ה’ לָבוֹא וְלִשְׁרוֹת בְּתוֹכָם. אֲבָל לֹא! הַגְּמָרָא דּוֹחָה אֶת הָאֶפְשָׁרוּת – “וַאֲרוֹן גַּבְרָא הוּא?!” אַתָּה אָמְנָם סֵפֶר תּוֹרָה מְהַלֵּךְ, אֲבָל אַתָּה בִּכְלָל לֹא בֶּן-אָדָם…
אֲבָל יֵשׁ אֶחָד שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ כְּלוּם. הוּא לֹא גְּאוֹן-הַגְּאוֹנִים וְגַם אֶת הַמְּעַט שֶׁלּוֹמֵד לֹא תָּמִיד זוֹכֵר. כְּמוֹ זוּשָׁא… אֲבָל מָה? דָּבָר אֶחָד הוּא יוֹדֵעַ: ה’ גָּדוֹל וַאֲנִי קָטָן. לְמַרְבֵּה הַפֶּלֶא, דַּוְקָא עַל קָטָן כָּזֶה אוֹמֶרֶת הַגְּמָרָא “קָטָן… מְזַמְּנִין עָלָיו!”.
רַבִּי פִּינְחָס, שֶׁהָיָה אִישׁ אֱמֶת, הֵבִין אֶת הַמֶּסֶר מִיָּד. הוּא נִשְׁאַר בְּמֶעזְרִיטְשׁ עוֹד תְּקוּפָה אֲרֻכָּה, וְהַלֹּא הוּא רַבִּי פִּינְחָס הַלֵּוִי הוֹרְוִיץ, בַּעַל סֵפֶר הַהַפְלָאָה.
שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְכּוֹנֵן לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה כָּרָאוּי!
שַׁבַּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!
רָזִי
