קנאים ומנהיגים

“וירא פינחס”[1]. המצב היה מייאש: משה רבינו אמר לשופטים לעשות דין בחוטאים, אבל רפיון ידיים השתלט וראש החוטאים העז פניו לעיני כולם… במצב הזה קם פינחס ועשה מה שעשה.

ההנהגה הרגילה מסורה למערכת המשפט בכללים ברורים. גם בעבירות החמורות ביותר, אסור לפגוע בחוטא עד שיובא לבית הדין[2]. היחיד אינו יכול להיות השופט והמעניש, גם כשהחטא ברור כשמש (מלבד הגנה עצמית והצלת הנרדף[3]).

אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל. במקרים מיוחדים “קנאין פוגעין בו”[4] כמעשה פינחס. הקנאי פועל בשעת מעשה ועל דעת עצמו, “הבא לימלך אין מורין לו”[5] (והוא אף לוקח סיכון גדול), ורק לאחר מעשה מתברר האם הקנאות היתה במקומה ופעלה לטובה.

הקנאי ‘עוקף’ את הסמכות הרגילה: לדעת רב[6], פינחס פעל מתוך נאמנות להלכה עצמה, אך לא בשליחות משה אלא לאחר נתינת מקום מצד משה. לדעת שמואל, פינחס לא שאל את משה, כי חילול השם דחה את הסמכות הרגילה. ולדעת רבי יצחק, פינחס פעל מתחושת דחיפות להצלת העם, מסירות נפש למען הכלל (למעלה מכל חשבון).

ומה תגובת ההנהגה הרשמית? לפינחס מוענק ‘אות הצטיינות’, “הנני נותן לו את בריתי שלום”. אמנם פינחס הזריז לא מתמנה למנהיג במקום משה, אלא יהושע המתמיד והמתון[7], אך הוא זוכה ל”ברית כהונת עולם”. קנאות היא ‘הוראת שעה’ מובהקת ואינה מנהיגה בעת שגרה. אבל ההנהגה הקבועה יודעת להוקיר את מעשה הקנאות שמילא את החלל החסר והציל את המצב. הרגישות העמוקה לכבוד ה’ ולהצלת העם, היא גרעין הקנאות הטהור שמבשר את הגאולה, “פינחס הוא אליהו”[8].

שלום אסיריך

כאן המקום להזכיר את ‘האסירים הלאומיים’ היהודים בימינו, אשר פעלו במקום שמערכות השלטון נהגו ברפיון ידיים חמור ומסוכן. אמנם “דרך המלך” לכתחילה היא מציאות של שלטון מתוקן, הפועל בתוקף ובאופן מערכתי-ממלכתי כנגד אויבי ישראל – אך בדיעבד יש להבין ולכבד את אותם יחידים שפיעמה בהם קנאותו של פינחס.

כשהיחיד במעשהו הציל את הרבים, בהחלט ראוי לתת לו צל”ש, ולא להתנכל לו. גם כאשר מתברר שמעשיו אינם רצויים, ואף מזיקים, יש לדעת להבחין בין אויב, הנלחם בעם ישראל, לאוהב, הפועל מתוך מניעים טובים, ולנהוג כלפיו בסלחנות בה מתייחסים לאח או בן ששגג, “נער ישראל וָאֹהֲבֵהוּ”.