מכון גל עיני
נכתב עלידי
שָׁלוֹם יְלָדִים!
אֲנִי רוֹצֶה לְדַבֵּר אִתְּכֶם הַיּוֹם עַל מַהְפָּךְ! לֹא סְתָם מַהְפָּךְ, אֶלָּא מָה שֶׁנִּקְרָא מַהְפָּךְ שֶׁל מֵאָה וּשְׁמוֹנִים מַעֲלוֹת! אֲנִי מִתְכַּוֵּן לְמִישֶׁהוּ שֶׁרָץ בִּמְהִירוּת, בְּשִׂיא הַכֹּחַ, לְכִוּוּן צָפוֹן וּבְרֶגַע אֶחָד הוּא נֶעֱצָר, מִסְתּוֹבֵב לְכִוּוּן דָּרוֹם וּפוֹתֵחַ בְּרִיצָה עֲצִימָה לְכִוּוּן הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ הוּא יָצָא.
אֵצֶל מִי מִתְחוֹלֵל בַּפָּרָשָׁה שֶׁלָּנוּ מַהְפָּךְ מִסּוּג כָּזֶה? אוּלַי נֻפְתַּע, אֲבָל מְדֻבָּר, לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר – עַל ה’ יִתְבָּרַךְ, בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ!
נִסְיוֹנוֹת חִלּוּץ
תְּתָאֲרוּ לָכֶם אֶת הַמַּחֲזֶה הַבָּא: נִבְחַרְתָּ בִּמְסִבַּת סוֹף הַשָּׁנָה לְמִצְטַיֵּן הַשָּׁנָה. וְעוֹד בְּמָה? בְּאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל! אַתָּה עוֹלֶה עַל הַבָּמָה וּמְקַבֵּל פְּרָס וּלְחִיצַת יָד מֵהַמְּנַהֵל, לְקוֹל מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם שֶׁל הַהוֹרִים. אֵין יוֹתֵר מְאֻשָּׁר מִמְּךָ. אֲבָל כְּבָר לְמָחֳרָת בַּבֹּקֶר מִתְרַחֵשׁ מְאֹרָע מֵבִיךְ: אַתָּה נִקְלַע לִמְרִיבָה כִּתָּתִית, וּכְשֶׁהַמְּנַהֵל מַגִּיעַ הוּא תּוֹפֵס דַּוְקָא אוֹתְךָ ‘עַל חַם’. “אַתָּה?! לֹא מַתְאִים לְךָ”. לֹא נָעִים…
כְּבָר בַּדֶּרֶךְ לַחֲדַר הַמְּנַהֵל אַתָּה מַתְחִיל לְחַפֵּשׂ פֶּתַח מִלּוּט. לֹא, לִבְרֹחַ אֵין סִכּוּי… אֲנִי מִתְכַּוֵּן לְתֵרוּץ הָגוּן. כַּאֲשֶׁר הַמְּנַהֵל פּוֹנֶה אֵלֶיךָ בְּחַדְרוֹ וּמְבַקֵּשׁ הֶסְבֵּר – כְּבָר מָצָאתָ כַּמָּה. אוּלַי יֵשׁ יוֹתֵר, אֲנִי מַכִּיר שְׁלֹשָׁה סוּגִים עִקָּרִיִּים: יֵשׁ אֶת ‘הַמַּאֲשִׁימִים’, אֵלּוּ שֶׁיַּסְבִּירוּ שֶׁלֹּא הֵם הָאֲשֵׁמִים אֶלָּא הָאֲחֵרִים הֵם אֵלּוּ שֶׁגָּרְמוּ לָהֶם לְהִסְתַּבֵּךְ – “הוּא הִתְחִיל”, “הֵם כָּל הַזְּמַן מְצִיקִים”, “הוּא אָמַר לִי לַעֲשׂוֹת”; יֵשׁ אֶת ‘הַמִּתְבַּצְּרִים’, אֵלּוּ שֶׁיִּטְעֲנוּ “לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְאַפֵּק”, “זֶה הָאֹפִי שֶׁלִּי”, “מָה, שֶׁאֶשְׁתֹּק?”; וְיֵשׁ אֶת הַ’מְטַיְּחִים’, אֵלּוּ שֶׁמַּסְבִּירִים שֶׁהַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ בְּעֶצֶם לֹא כָּל כָּךְ נוֹרָא – “מָה כָּל כָּךְ נוֹרָא?”, “כֻּלָּם עוֹשִׂים כָּךְ”.
מִי אָשֵׁם?
מָה הַמְּשֻׁתָּף לְכָל אוֹתָם סוּגֵי תְּגוּבוֹת? כֻּלָּם בְּעֶצֶם אוֹמְרִים דָּבָר אֶחָד: אֲנִי בְּסֵדֶר. מִישֶׁהוּ אַחֵר אָשֵׁם. אֵצֶל ‘הַמַּאֲשִׁימִים’ – זֶה בָּרוּר, הֵם אוֹמְרִים זֹאת בְּפֵרוּשׁ. ‘הַמִּתְבַּצְּרִים’ מַאֲשִׁימִים אֶת הָאֹפִי שֶׁלָּהֶם, כְּאִלּוּ שֶׁהֵם וְהָאֹפִי שְׁנֵי אֲנָשִׁים שׁוֹנִים… וְגַם ‘הַמְּטַיְּחִים’ מַאֲשִׁימִים. הֲרֵי אִם כֻּלָּם מִתְנַהֲגִים כָּךְ, אָז הָאָשֵׁם הוּא מִי שֶׁבָּא אֵלַי בִּטְעָנוֹת וְאוֹמֵר שֶׁהַדָּבָר שֶׁעָשִׂיתִי הוּא נוֹרָאִי. מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּזֶה סִפּוּר מִכָּל דָּבָר קָטָן?
זוֹכְרִים מִי הָיָה הַמַּאֲשִׁים הָרִאשׁוֹן בָּעוֹלָם? אָדָם הָרִאשׁוֹן. אַחֲרֵי שֶׁאָכַל מֵעֵץ הַדַּעַת הוּא ״נִקְרָא לְהֶסְבֵּר״ בְּחַדְרוֹ שֶׁל מְנַהֵל הָעוֹלָם, ה’, שָׁם הֵחֵל לְהִצְטַדֵּק וּלְהַאֲשִׁים: “הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּ עִמָּדִי”, טָעַן לַהֲגַנָּתוֹ. הַכֹּל בִּגְלָלָהּ. בִּגְלָלָהּ? תַּקְשִׁיבוּ טוֹב לַמִּלִּים שֶׁיָּצְאוּ מִפִּיו: “הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּ עִמָּדִי”. אַתָּה – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – אָשֵׁם. לָמָּה בִּכְלָל נָתַתָּ לִי אִשָּׁה כָּזוֹ?
זוֹהִי בְּעֶצֶם הַבְּעָיָה בְּכָל שְׁלֹשֶׁת הַסּוּגִים. כָּל אֶחָד בּוֹחֵר בְּדֶרֶךְ שׁוֹנָה כְּדֵי לוֹמַר אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר: אֲנִי לֹא אָשֵׁם, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הוּא זִמֵּן לִי אֶת הַחֲבֵרִים הָאֵלּוּ, הוּא בָּרָא אוֹתִי עִם אֹפִי כָּזֶה וְהוּא זֶה שֶׁאָמַר לֹא לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים שֶׁכֻּלָּם עוֹשִׂים.
מִמַּאֲשִׁים לְנֶאֱשָׁם
כָּעֵת נְנַסֶּה לַעֲבֹר צַד, מִכִּסֵּא הַתַּלְמִיד לְכִסֵּא הַמְּנַהֵל. נִתְיַשֵּׁב בִּמְקוֹמוֹ עַל הַכִּסֵּא וְנַקְשִׁיב לַתֵּרוּצִים שֶׁל עַצְמֵנוּ. כְּכָל שֶׁיְּנַסֶּה הַתַּלְמִיד לְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי בְּצִדְקַת מַעֲשָׂיו כָּךְ פָּחוֹת אֶשְׁתַּכְנֵעַ מִדְּבָרָיו. לֹא דַּי בְּכָךְ שֶׁעָשִׂיתָ מַעֲשִׂים אֲסוּרִים אֶלָּא אַתָּה עוֹד מְנַסֶּה לְהַצְדִּיק אוֹתָם?! הַכַּעַס וְחֻמְרַת הָעֹנֶשׁ כְּלַפָּיו רַק יִגְבְּרוּ.
וּמָה הָיְתָה תְּגוּבָתוֹ שֶׁל ה’ לַהִצְטַדְּקוּת שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן? בְּדִיּוּק כָּךְ. לְהַאֲשָׁמַת אָדָם הָרִאשׁוֹן הוֹסִיף ה’ גַּם עֹנֶשׁ: “כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ… אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ”. כַּאֲשֶׁר אַתָּה מַאֲשִׁים אוֹתִי, בִּמְקוֹם אֶת עַצְמְךָ, אַשְׁמָתְךָ נַעֲשֵׂית גְּדוֹלָה יוֹתֵר. כָּעֵת תֵּעָנֵשׁ גַּם עַל כָּךְ!
מִנֶּאֱשָׁם לְזוֹעֵק לְעֶזְרָה
אֲבָל מָה יִקְרֶה אִם בִּמְקוֹם לְהִצְטַדֵּק וּלְהַאֲשִׁים אוֹדֶה בְּאַשְׁמָתִי וְאֶטֹּל עָלַי אֶת הָאַחְרָיוּת לַמַּעֲשֶׂה? לְמַרְבֵּה הַפֶּלֶא, הַתּוֹצָאָה תִּהְיֶה גַּם הִיא הֲפוּכָה – “מוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם”. פִּתְאוֹם אֲגַלֶּה שֶׁמִּי שֶׁעַד הָרֶגַע בָּא אֵלַי בִּטְעָנוֹת וְהֶאֱשִׁים אוֹתִי הוֹפֵךְ לִהְיוֹת זֶה שֶׁמֵּבִין אוֹתִי וּמִתְחַשֵּׁב בִּי יוֹתֵר מִכֻּלָּם.
לְדֻגְמָה, מָה לְדַעְתְּכֶם יִקְרֶה אִם לַמְּנַהֵל הַזּוֹעֵם עָלַי אֶעֱנֶה כָּךְ: “סְלִיחָה, בֶּאֱמֶת הָיִיתִי לֹא בְּסֵדֶר. כָּל כָּךְ רָצִיתִי לְהִשְׁתַּנּוֹת, לֹא לַחֲזֹר עַל אוֹתָן טָעוּיוֹת, אֲבָל לֹא הִצְלַחְתִּי. אֲנִי מַמָּשׁ מִתְחָרֵט”. פֶּלֶא! תִּרְאוּ שֶׁבְּבַת-אַחַת הַפָּנִים שֶׁלּוֹ יִתְרַכְּכוּ. לָרֹב הוּא יִפְטֹר אוֹתִי מֵעֹנֶשׁ וְיִסְתַּפֵּק בְּאַזְהָרָה בִּלְבַד.
לָמָּה? כִּי בָּרֶגַע שֶׁהֶאֱשַׁמְתִּי אֶת עַצְמִי אָמַרְתִּי בְּעֶצֶם דָּבָר נוֹסָף – אֲנִי זָקוּק לְעֶזְרָה. אֲנִי לֹא מַמָּשׁ מַצְלִיחַ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַיֵּצֶר שֶׁלִּי לְבַדִי. אֲנִי צָרִיךְ אוֹתְךָ, הַמְּנַהֵל. עֲזֹר לִי בְּבַקָּשָׁה. נוּ, כְּשֶׁאָדָם מְבַקֵּשׁ עֶזְרָה לֹא יַעַזְרוּ לוֹ?
אַכְזָבָה עֲמֻקָּה
זוֹכְרִים אֵיךְ מִסְתַּיֶּמֶת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית? הָרַבִּי הָרָשָׁ”בּ הָיָה אוֹמֵר שֶׁפָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית הִיא פָּרָשָׁה שְׂמֵחָה, לַמְרוֹת שֶׁהַסּוֹף שֶׁלָּהּ אֵינוֹ ‘נָעִים’ כָּל כָּךְ. הִיא מִסְתַּיֶּמֶת בְּאַכְזָבָה מֻחְלֶטֶת – ה’ מִתְאַכְזֵב מֵהָאָדָם שֶׁבָּרָא. מַדּוּעַ? אֶת הַנִּמּוּק הוּא אוֹמֵר בִּמְפֹרָשׁ: ״וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם“. אִם בְּנֵי הָאָדָם חָטְאוּ וְהֶחֱטִיאוּ אֶת הַמַּטָּרָה לִשְׁמָהּ בָּרָאתִי אוֹתָם, אָז בִּשְׁבִיל מָה הַכֹּל? ה’ יִתְבָּרַךְ פָּשׁוּט מִתְחָרֵט וַאֲפִלּוּ מִתְמַלֵּא עֶצֶב עַל בְּרִיאַת הָעוֹלָם.
הָאַכְזָבָה הַזּוֹ אֵינָהּ נִשְׁאֶרֶת רַק בְּלִבּוֹ שֶׁל ה’. בְּעִקְבוֹת כָּךְ הוּא מַחְלִיט לְהָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם וּלְחַסֵּל אֶת כָּל הָאֱנוֹשׁוּת. הָרְשָׁעִים יִטְבְּעוּ וְיָמוּתוּ וְעִמָּם כָּל מָה שֶׁעַל פְּנֵי כַּדּוּר הָאָרֶץ, מִלְּבַד נֹחַ שֶׁמָּצָא חֵן בְּעֵינָיו.
הַמַּהְפָּךְ!
נִקְפֹּץ קָדִימָה, לְפָרָשַׁת נֹחַ שֶׁלָּנוּ. נֹחַ נִסְגַּר בַּתֵּבָה וַה’ מַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם. לְאַחַר הַמְתָּנָה מְמֻשֶּׁכֶת שֶׁל נֹחַ וּלְאַחַר שֶׁמִּפְלַס הַמַּיִם יוֹרֵד בְּהַדְרָגָה מִתְאַפְשֶׁרֶת הַיְּצִיאָה הַחוּצָה. וּמָה פּוֹגֵשׁ נֹחַ בְּרֶגַע זֶה? “וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה”. נַסּוּ לְדַמְיֵן לְעַצְמְכֶם אֶת הָרֶגַע הַזֶּה: אֵין פֹּה שׁוּם דָּבָר, אֵין עִם מִי לְדַבֵּר, אֵין הֵיכָן לְהִתְגּוֹרֵר, אֵין מַכֹּלֶת לִקְנוֹת אֹכֶל אוֹ בֶּגֶד לִלְבֹּשׁ – הַכֹּל חָרַב! צָרִיךְ לְהַתְחִיל הַכֹּל מֵהַתְחָלָה…
הַהַרְגָּשָׁה שֶׁל נֹחַ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ בְּאוֹתָם רְגָעִים הִיא שִׁפְלוּת עֲמֻקָּה. ה’ גָּדוֹל, ה’ גִּבּוֹר אוֹ-הוֹ-הוֹ גִּבּוֹר. וּמָה אֲנִי? סַךְ הַכֹּל בֶּן אָדָם, יְצוּר קָטָן בְּעוֹלָמוֹ הַגָּדוֹל. אֶת הַתְּחוּשָׁה הַזּוֹ מְתַרְגֵּם נֹחַ לְמַעֲשֶׂה – הוּא בּוֹנֶה מִיָּד מִזְבֵּחַ וּמַקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. בָּרֶגַע שֶׁה’ יִתְבָּרַךְ מֵרִיחַ אֶת רֵיחַ הַקָּרְבָּן מִתְחוֹלֵל אֶצְלוֹ הַמַּהְפָּךְ וְהוּא מַחֲלִיט: “לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם”. זֶהוּ, יוֹתֵר לֹא מַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם, לֹא שׁוֹבְרִים אֶת הַכֵּלִים, מַמְתִּיקִים אֶת מִדַּת הַדִּין הַקָּשָׁה.
אֲבָל הַמַּפְתִּיעַ יוֹתֵר הוּא הַנִּמּוּק שֶׁנּוֹתֵן ה’ לַמַּהְפָּךְ הַזֶּה: “כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו“. שְׁמַעְתֶּם טוֹב? זוֹ אוֹתָהּ סִבָּה – מַמָּשׁ כִּמְעַט אוֹתָן מִלִּים – שֶׁגָּרְמָה לַה’ לִכְעֹס וּלְהָבִיא אֶת הַמַּבּוּל! מָה פֵּשֶׁר הַמַּהְפָּךְ הַזֶּה?
אֶלָּא בָּרֶגַע שֶׁהָאָדָם מִתְמַלֵּא בְּשִׁפְלוּת וְקוֹרֵא לַה’ לְעֶזְרָתוֹ – הוֹפֶכֶת סִבַּת הַדִּין עַצְמָהּ לִהְיוֹת הַסִּבָּה לְגִלּוּי רַחֲמֵי ה’! הוּא הֲרֵי צָרִיךְ אוֹתִי! אָז מִי יַעֲזֹר לוֹ אִם לֹא אֲנִי?
שֶׁנִּזְכֶּה לְהַמְתִּיק וְלַהֲפֹךְ אֶת כָּל הַדִּינִים לְרַחֲמִים מְתוּקִים!
שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!
רָזִי
