ראה!

משה רבינו מוכיח את ישראל (“מפי עצמו”): “ראה אנכי נֹתן לפניכם היום ברכה וקללה”. מסביר בעל אוה”ח הקדוש שמשה פונה לבני ישראל שיבחרו בתענוג העולם העליון ולא יתפתו לבחור בתענוגי העולם הזה, ולשם כך משתמש בלשון “ראה”. כח הראיִה הוא זיהוי ודאי של עצם הדבר – “הכרה חושית” (בלשונו), “ראיית המהות” (בלשון החסידות).

כדי להשפיע באמת על הציבור הרחב לבחור בטוב האמתי, צריך מישהו כמשה, ש’רואה’ את הדברים, חווה אותם באופן בלתי אמצעי, ולא רק יודע עליהם משכלו – ומדביק את כולם בחוית האמת שלו. הרבה רבנים ויהודים טובים מעבירים שיעורים ודורשים שעות ארוכות בדברי תורה, אבל הדברים אינם ‘מזיזים’ לרוב השומעים, כי המוכיח אינו ‘נמצא שם’ בעצמו, הוא לא משקר אבל אינו ממחיש הכרה חושית.

לכאורה, ראיה היא חוש גבוה מאד, השייך לספירת החכמה (לעומת השמיעה השייכת לבינה). אכן, ככל שהחוש גבוה הוא יכול להתבטא ולתפוס גם בממד הכי נמוך ומגושם. חוש הראיה הוא המשפיע העיקרי בעולמנו: הכל ויזואלי ומוחשי, והמדיה המתפתחת מביאה כל אמירה ורעיון כמיצג הניתן לצפייה. אפשר ‘לקטר’ על רדידות השיח ועל ‘השטחת’ המסרים, אבל אפשר לראות (תרתי משמע) את היתרון בויזואלי – הוא אולי מכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר, אבל בכך כחו להגיע לא רק ליחידים המעמיקים אלא אל כל הצבור כאחד. אם כן, תוכחת משה – ה”גואל ראשון”, וכמותו ילמד תורה משיח, “גואל אחרון” – היא הוכחה העומד לנוכח העינים ואי אפשר להכחישה, מופת חותך!

ונרחיב: ה’רדידות’ לכאורה שבחוש הראיה מתבטאת בחבה של רוב האנשים למופתים ובהתקשרות שלהם לצדיקים בעלי מופת. היו דרכים בחסידות שבקרו את החשק למופתים כנתפס ל’קונצים’ חיצוניים. כך, בקוצק (החריפה שבחסידויות חג”ת) אמרו ש”אותות ומופתים – באדמת בני חם” וטענו שהמופת הגדול ביותר של צדיק הוא לקיחת בול עץ ולהפוך אותו לאדם. גם בחסידות חב”ד השכלתנית לא אהבו ככלל ‘לעשות ענין’ ממופתים (המפעימים את הרובד הנמוך ביותר בנפש, רובד המוטבע המתפעל מכל הפרה של חוקי הטבע). ובכל זאת, במופת יש משהו גדול, כמו “ראית המהות”, עד שהרבי מליובאוויטש אמר שבדורנו חלק מהדרך להבאת הגאולה היא פרסום מופתים.

בפרט, המופת מכיל את כל קומות הנפש: ברובד המוחין, חב”ד, המופת החותך הוא רְאָיָה השקולה לראִיָה, הגורמת ל’ראיה חושית’ של השכל, כראית האלקות של משה רבינו; ברובד המורגש, החג”ת, מופת הוא מעשה שמעורר רגש של אהבה, יראה או רחמים – המופת השכלי, המגלה בבירור ש’יש אלקים’, הופך את בול העץ לבן אדם המסוגל להתייחס לאלקות גם בלבו; בסופו של דבר מתבטא המופת ברובד המעשי, הנה”י – למי שהאלקות עבורו היא דבר מוחשי קל לשנות את סדרי הטבע (ובכך להראות לכולם את נוכחות ה’).