מכון גל עיני
נכתב עלידי
מתן תורה היה אירוע חד פעמי שלא יחזור שוב. אירוע בו נפתחו השמים בקולות וברקים.
הרבה דברים במעמד הנפלא הזה קשורים לקולות.
הקב”ה העיר אותנו בקולות וברקים “וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד”.
הקולות הולכים ומתגברים, הולכים ומתעצמים, בצורה לא טבעית, “ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד”. “קול גדול ולא יסף”.
ומצד שני – העולם כולו שותק, כמו שאומר המדרש “צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה”.
שמענו את עשרת הדברות מכל כיוון אפשרי בו זמנית – ארבע קצוות, מעלה ומטה. ובאופן מפתיע – לא היה להם הד (“בת קול”)! הד נוצר מכך שגלי-הקול מתפשטים באויר עד שנתקלים במחסום שגורם להם לחזור. במתן תורה הקול לא חזר הוא הגיע מכל מקום לכל מקום, הוא נספג ונקלט בבריאה.
אבל הדבר המופלא ביותר היה “וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת” – ומפרשים חז”ל “רואין את הנשמע ושומעין את הנראה”.
בחסידות מוסבר שראיה קשורה לחכמה ושמיעה קשורה לבינה. יש יתרון לראיה, תפיסה ישירה וכוללת. ויש יתרון לשמיעה, קליטה פנימית ומפורטת.
אם כן, לראות את הקולות ולשמוע את הנראה פירושו התכללות חוש הראיה וחוש השמיעה זה בזה במקורם, “הבן בחכמה וחכם בבינה”.
בת קול מהר חורב
הד לא היה אמנם לעשרת הדברות ששמענו, אבל האירוע מהדהד בעולם עד היום. “אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה”.
האם אנחנו שומעים את בת הקול היוצאת מהר חורב? אם לא, מה הטעם בה?
אומר הבעל שם טוב (ששבועות הוא יום הסתלקותו): הנשמה שלנו שומעת את הקריאה הזו, וממנה באים לנו הרהורי תשובה בכל יום!
בת הקול מזהירה לעסוק בתורה, לא לשכוח אותה. אבל איזו עצה יש כדי שבאמת לא נשכח את התורה? בקול ובזמר!
“רבי עקיבא אומר, זמר בכל יום זמר בכל יום”. זמירות הן שעשוע המתחדש תמיד. התורה מתחדשת בכל יום, “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים”, והתחדשות התורה היא כמו שיר וזמר.
המדרש אומר שהקב”ה נגלה אלינו בהר סיני כ”זקן מלא רחמים” ראשי תיבות זמר.
מחדשים את הניגון על ידי שנזכרים באותו ‘זקן מלא רחמים’. נימי הזקן שלו הם הנימין של הכינור.
זמר קשור לפסוקי דזמרה בתפלה. מוסבר שפסוקי דזמרה באים “לזמר עריצים”, לכרות את הקוצים, לסלק את המכשולים והמניעות בקשר שלנו עם ה’.
זמר הוא גם שמה של החיה השביעית, האחרונה והחביבה, מהחיות הטהורות – “אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר”. יש אומרים שזמר הוא הגי’רפה. מסתבר שבחיה הגדולה והשתקנית הזו חבוי זמר מיוחד.
דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע – סוד החשמל
חג שבועות הוא עת רצון שבה כל השערים פתוחים. כמו בפסוק הפותח את מעשה מרכבה, בהפטרה של שבועות “נפתחו השמים ואראה מראות אלקים”.
שבועות הוא זמן המסוגל לתשובה, כמו בשעת התקיעות בראש השנה. הרי קול השופר בהר סיני הוא זה שחוזר ומושמע בשופר של ראש השנה, ובשעת התקיעות בראש השנה נוהגים להתוודות בלחש (בין הסדרים).
ראינו שבמתן תורה יש שילוב של קול אדיר עם דממה, “דממה וקול אשמע”. זהו סוד ה”חשמל” הכתוב במעשה מרכבה. חש-מל אומר שתיקה (חש) ודיבור (מל, מילול).
זהו גם היחס בראש השנה בין קול התקיעות לווידוי שנאמר בלחש. דממה בוידוי וקול בתקיעות. חש מל.
צריך איזון בין הקול והשקט, בין הצעקה והלחש, בין הפרסום והצניעות…
אנו זוכרים שהלוחות הראשונים שניתנו בהר סיני בקולות וברקים נשברו לבסוף. נתינת הלוחות השניים, לעומת זאת, היתה בשקט ובחשאי. “ואיש לא יעלה עמך” – “הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהילה, שלטה בהן עין רעה. אין לך מדה יפה מן הצניעות”.
הלוחות השניים ניתנו ביום הכיפורים, זהו מתן תורה של בעלי תשובה. מתן תורה חשאי ושקט.
אך בחג השבועות אנו יכולים להגיע לאיזון, יחד עם הקול החיצוני להאזין לקול הפנימי, וכך הלוחות לא יישברו. אם כך, נפרש את הפסוק “וכל העם רֹאים את הקולות” – לשון רבים – צריך לראות את שני הקולות, את הקול החיצוני הרועש וגם את הקול הפנימי השקט.
התמונה והצלילים
במתן תורה נאמר “לא ראיתם כל תמונה”. אבל התורה שבכתב היא תמונת אותיות, אותן אנו רואים בספר התורה.
אכן, יש חלק נוסף בתורה, התורה שבעל פה, אותה לא רואים אלא שומעים.
התורה שבכתב היא החלק הגלוי שראינו. התורה שבעל פה נמשכת ממה שלא ראינו כל תמונה. הראיה שייכת לתורה שבכתב, הקולות שייכים לתורה שבעל פה, וכאן היה חיבור שתי התורות. רואים את הקולות ושומעים את הנראה.
והנה בתורה שבכתב עצמה יש שני חלקים: הקלף והאותיות, הרקע הלבן והכתב השחור, “אש שחורה על גבי אש לבנה”. מה גבוה יותר, הקלף או האותיות?
הקלף הוא כנגד השקט, האותיות הם הצלילים. על הקלף השקט והלבן, מופיעים הצלילים ונראות האותיות. לכן הקלף נעלה יותר מהאותיות! כי הוא הממד הסודי, השקט והנסתר.
חלק מהקולות אותם לא רואים – חלק הנסתר שבתורה – אלו הנקודות והטעמים.
יש ארבע מדרגות של התורה: טנת”א – ראשי תבות טעמים נקודות תגין אותיות.
הם מתחלקים לשניים – אלה שרואים אותם – האותיות והתגין, ושניים נסתרים – הנקודות והטעמים.
הטעמים הם החלק הגבוה ביותר. הטעמים הם השירה של התורה, כמו שנקראת התורה במצוות כתיבת ספר תורה, המצוה האחרונה בתורה “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת“. במנגינה של התורה חבוי כל הטעם הטוב שבה.
רק המשיח יגלה את סוד הטעמים, השירה של התורה.
