רוגז מתוק

החוש המיוחד לחודש טבת, על פי ספר יצירה, הוא חוש הרוגז. רוגז וכעס הם המאיימים העיקריים על שלום הבית.

ידועים דברי חז”ל “איש ואשה זכו – שכינה ביניהם; לא זכו – אש אוכלתן”. שני פירושים לאש הזרה שעלולה לכלות את הבית – אש תאות-הזנות ואש הכעס. בעוד שאת אש התאוה אפשר להפוך לאש-קדש של אהבה בין בני הזוג, “תאות צדיקים אך טוב”, את אש הכעס יש להרחיק לחלוטין, כלשון הרמב”ם “הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו” (ובפרט בתוך הבית, כסגולה הראשונה לאריכות ימים: “מימי לא הקפדתי בתוך ביתי”).

ובכל זאת, בינתים לא כולנו הצלחנו להרחיק את הכעס מנפשנו באופן הזה. איך נמנעים מכעס, ומה עושים כשבכל זאת כועסים? 

הרחקת הכעס – עבודה פנימית וסגולות

הדרך העיקרית להימנע מכל מיני כעס והקפדה היא הכרת האדם בשפלות עצמו. אדם מקפיד וכועס על מי שאינו נוהג כרצונו משום שהוא מלא בגאוה ומניח שעל הזולת – ובפרט על בן זוגו – להתאים את עצמו אליו (והרמז המובא בספרים: כעס בגימטריא י פעמים גאוה – התפשטות הגאוה לכל י כחות הנפש, וכן כעס במספר-קטן שוה גאוה). ככל שהאדם ענו יותר אין לו ציפיות דמיוניות מבן זוגו, וממילא גם אין אכזבות וכעסים. וכן, ככל שהאדם מודע לחסרונותיו וחולשותיו, ולעבודת התיקון הרבה שנדרשת ממנו, הוא סבלן יותר כלפי חסרונות הזולת ונמנע מלהתרגז עליהם.

השפלות הפנימית עוזרת לאדם גם לקבל נכון את הכעס המופנה אליו: אם כועסים עלי, אפילו אם אני מרגיש שאש הגיהנם שולטת כאן כרגע, “גם זו לטובה” (בגימטריא גיהנם…) וכנראה יש בכך ‘תקון’ עבורי. ממילא, אפשר להימנע מלשפוך עוד דלק לאש המריבה ואף להמתיק בהתבוננות זו את הזעם והכעס של בן-בת הזוג.

עבור מי שנוטה לכעוס יש גם כמה סגולות: האריז”ל אומר שמי שכועס צריך להתענות קנא תעניות, כמנין כעס עם הכולל. בדורותינו אין מקום להרבות בסיגופים ותעניות, אך מומלץ לבני זוג הנוטים לכעס ‘לקנוס’ את עצמם בסכום כסף העולה לסך קנא. סגולה פנימיות יותר היא להדר בטבילה במקוה (העולה גם הוא קנא), ומי המקוה מסוגלים להרגיע ולבטל את אש הכעס. כשהכעס רק מתחיל להתעורר, כתוב שהסתכלות בכנף הציצית מסוגלת לבטל את הכעס (ומכאן עד כמה חשוב להדר בלבישת טלית-קטן בכל שעות היממה). 

לשאוב את אש הכעס לאהבה

בקו הסגולות, יש סגולה חביבה בת-דורנו, שנותנת כיוון אחר גם להתבוננות: בחדש טבת, בו מתגלה חוש הרוגז בעולם, יש המשתדלים לאכול ‘צימעס’ – גזר ממותק היטב, הרומז להמתקת הרֹגז. ובאמת, אחרי כל הרחקת הכעס, הוא עדיין תופס מקום בעולמנו. לא רק הרוגז הקדוש על היצר הרע, עליו נאמר “רגזו ואל תחטאו”, אלא גם הכעס הפשוט והאנושי – מי שאינו כועס לעולם הוא אפאטי, וכעס מבטא אכפתיות ומעורבות, כעס הוא ‘סימן חיים’.

הרמב”ם מסביר שאהבת ה’ “‘בכל לבבך’ – בשני יצריך” היא אהבת ה’ גם “בשעת העֶברה והכעס והאף”. על האדם לזכור גם בעת כעסו כי הוא אוהב את ה’, וכאשר הכעס הוא על מה שקרה לו – ואולי כעס על ה’, שגרם לכך – אפשר לרתום אותו לתקשורת אוהבת ועמוקה יותר עם ה’. גם בין בני זוג, אם בעת הכעס על בן הזוג זוכרים וחווים כי גם מאד אוהבים אותו, אש הכעס אפילו מוסיפה אנרגיה לאש האהבה – אני כועס, אבל אני יותר אוהב, ואני כועס כי אני אוהב ואכפת לי. כשזו החויה הכעס הופך לרצון להתגבר על הניגודים ולעורר אהבה כאש. כשהכל על מי מנוחות יש בין בני הזוג אהבה כמים, שהיא מעין אהבת אח ואחות הדומים זה לזו, אך בין איש ואשה, דווקא בשל השוני והניגוד, קיימת אהבה כאש פוריה ומולידה. אז מתוך המריבה בא פיוס אוהב ועמוק יותר. עוד רגע נגמר טבת – תזדרזו לאכול צימעס.