מסע חייו של כל יהודי, על כל תהפוכותיו, מיועד להביא אותו אל גורלו האישי – תכלית חייו, שליחותו המיוחדת, היעוד לשמו ירדה נשמתו לעולם (דבר המתבטא גם באותה מצוה שיש ליהודי זיקה-אישית מיוחדת אליה). כך לומדים מ-מב מסעות עם ישראל במדבר, המביאים לארץ ישראל, בה כל אחד מגיע לנחלתו המיוחדת שנופלת בגורלו.
הארץ מתחלקת בגורל, שלמעלה מטעם ודעת, משום שהגורל האישי של כל נשמה הוא סוד פלאי. אין זו הגדרה פרטית הנסתרת מהאדם מסבה צדדית, אלא סוד אין-סופי שהאדם לא יכול לתפוס. שהרי, שליחות כל נשמה היא חלק מהתכנית האלוקית המלאה של בריאת העולמות – מעליית הרצון לבריאת העולמות ועד ליעוד הסופי של העולם כולו – סוד אלקי אין סופי וכולל-כל, ששרשו בתאוות ה’ להיות לו יתברך דירה בתחתונים, שלא יכול להיתפס במגבלות הפרט, “כי לא יראני האדם וחי”.
אף על פי כן, האדם הוא שותף מלא לרצון האלוקי הכולל. עוד לפני עליית הרצון לבריאה ישבו נשמות ישראל “עם המלך במלאכתו” והשיאו לו עצה עמוקה בענין. בשרש הנשמה כפי שהוא כלול באין-סוף ב”ה, בחיי האדם המוגבלים כפי שהם נודעים לה’ ב”ידיעת עצמו”, בה הוא יודע את כל הנבראים, הפרט המוגבל והכלל הבלתי-מוגבל חד הם. מי שיודע את סוד נשיאת ההפכים של המשכת בלי-גבול בתוך גבול יכול גם לדעת-לחוש בנקודה הכי פנימית שלו, בעין השכל שבלבו, את גורלו היחודי. על כך נאמר “זאת הארץ אשר תפֹל לכם [בגורל]… לגבֻלֹתיה” – המשכת-נפילת הגורל, ששרשו בבלי-גבול, בתוך גבולות הארץ הפרטיים.
הסגולה לגלות בלי-גבול בתוך גבול, להטעין את חיי הפרט במטען אלוקי אין-סופי, היא מסירות נפש – תודעת הצבא של עם ישראל, “אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאֹתם”. חייל, העומד תמיד בנכונות למסירות-נפש, מגלה בתוך משימתו הפרטית את חשיבותה ועוצמתה של המערכה כולה וחושף בעצמו כוחות נפש אדירים, בלתי-מוגבלים. כל חייל נמצא בנכונות למסירות נפש, שמתגלה כשהוא יוצא למשימה מבצעית מסוכנת, אך ישנם חיילים מיוחדים הנמצאים בסיכון, בדריכות ובתודעת מסירות-נפש בכל רגע – חיילי-סתר, מרגלים החיים את חייהם בתוך האויב.
לאמתו של דבר, כל נשמה יהודית היא מרגלת-חרש בעולם הזה: היא מצמצמת את אין-סוף פניה ב’סיפור כיסוי’ מסוים ומוגבל שעליה לדבוק בו, תרה אחרי ‘סודות צבאיים’, ניצוצות שנפלו ויש לפדותם, ומשמשת כחלוצה בכיבוש העולם לה’ – כיבוש העולם כולו והפיכתו ל”דירה בתחתונים” לה’ יתברך. בתוך החיים בין קוי האויב, בסיכון מתמיד, בבדידות ובתחושה שעל כתפיו מוטלת מלוא האחריות להצלחת המערכה כולה, זוכר המרגל את מקורו-מוצאו ומזדהה במלואה עם המשימה הכללית – כך הוא מבטא את הבלי-גבול בגבול, הרִגול דקדושה הוא הכח לגלות את הגורל האמתי של הנשמה.
[מבוסס על שיעור ז”ך תמוז תשפ”ב – נדפס בגליון מסעי תשפ”ב.]