רננו צדיקים

מנהג יפה לומר בל"ג בעומר מזמור ל"ג בתהלים "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה' לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה". זהו המזמור אותו אומרים ב'השתטחות' על קברי צדיקים, "רננו צדיקים", מתאים לל"ג בעומר בו עולים להילולא-רבה של רבי שמעון בר יוחאי בציון הקדוש במירון. המזמור פותח ברוב שירה וזמרה "הוֹדוּ לַה' בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ. שִׁירוּ לוֹ שִׁיר חָדָשׁ [שיר משיחי, כדברי חז"ל] הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה" – כמו השמחה העצומה אצל רבי שמעון, עם 'כלייזמרים' בניגוני מירון סוחפים… ורמז יפה לרבי שמעון בסוף המזמור "נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַה' עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא. כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ. יְהִי חַסְדְּךָ ה' עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ" – המלה הראשונה והאחרונה בשלשת הפסוקים, נפשנו הוא כי בטחנו יהי לך = רבי שמעון.

בכוונת ההשתטחות, "רננו צדיקים" היינו יחוד שני צדיקים, 'צדיק עליון' ו'צדיק תחתון' הנפגשים, מתקשרים ומתיחדים. הצדיק הטמון כאן הוא צדיק עליון, ואני-עצמי המשתטח על קברו בבחינת צדיק תחתון. צדיק עליון הוא יוסף הצדיק, "צדיק יסוד עולם", מדת היסוד ה'מייצגת' את כל פרצוף זעיר-אנפין, בחינת הזכר-משפיע. צדיק תחתון הוא 'יסוד נוקבא', נקודת היסוד בתוך ספירת המלכות, בחינת האשה המשתוקקת לז"א בעלה, "ואל אישך תשוקתך" (כמו בנימין הצדיק הנפגש ומתיחד עם יוסף אחיו). מכאן שההשתטחות היא התעוררות והעלאת מ"ן, והיא הרִנָּה ("רננו צדיקים") העולה מלמטה למעלה. כאשר הצדיק התחתון מתקשר לצדיק עליון, נעשית העלאה של הרבה ניצוצות קדושים, כל הנשמות עולות – כמו האש העולה מעלה בהדלקה של ל"ג בעומר – ומההעלאה הזו יש המשכה, "על ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות"!

חסד ואמונה

מזמור ל"ג כולו אומר חסד, השופע בעקבות העלאת מ"ן: "אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ. שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט [שלילת הגבורה, אין לסמוך ולייחל לגבורה, אלא]. אֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ… הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ… נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַה' [ר"ת נחל, 'נחל תחתון' של העלאת מ"ן, הממשיך נחל עליון של "נצר חסד לאלפים"] עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא. יְהִי חַסְדְּךָ ה' עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ" – היחול הוא בקשה עמוקה, העלאת מ"ן.

כל זה מתאים לרבי שמעון, 'רבי שמח' (הרוצה שנשמח בהילולא שלו) הממשיך אהבה וחסד, כדבריו "אנן בחביבותא תליא מלתא"! רבי שמעון שייך לבינה, "זיהרא דאמא עילאה", היינו פנימיות הבינה הממתיקה את כל הדינים בשרשם. ורמז: חביבות = חתך, 'שֵם הפרנסה', סופי תבות "פותח את ידך" = "ומשביע [לכל חי רצון]". החביבות משפיעה פרנסה, הן בגשמיות כפשוטו (בני חיי ומזוני רויחי) והן פרנסה רוחנית, שפע סודות התורה הנקלטים אצלנו (בספר הזהר אשר "יתפרנסון מיניה"). לבסוף, עוצמת האהבה הופכת לבטחון גמור "כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ".

מדת החסד של רשב"י מקשרת אותו לאברהם אבינו, "חסד לאברהם". החסד של אברהם קשור לאמונה – אברהם הוא 'ראש כל המאמינים', "והאמִן בה' ויחשבה לו צדקה [הצדקה היא החסד]", ובמזמור ל"ג "כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה". הכל מתחיל מאמונה, אבל תיקון הלב בפועל הוא על ידי צדקה וחסד. ורמזים: אמונה ועוד צדקה = אש, האש של ל"ג בעומר. היחוד אברהם שמעון = ז פעמים אמונה, האמונה המגיעה מאברהם לרבי שמעון, כאשר אברהם שמעון ראשי תבות אש.

אלעזר שמעון

ל"ג בעומר הוא יומו של רבי שמעון, אבל גם של בנו רבי אלעזר (כמסופר על האר"י הקדוש שבל"ג בעומר היה משתטח גם על קבר רבי אלעזר) – שני בני עליה, כדברי רבי שמעון "ראיתי בני עליה והן מועטים. אם שנים הם, אני ובני הם"[1]. יחד היו במערה, יחד יצאו מהמערה ויחד הם קבורים במירון. אלעזר שמעון ראשי תבות אש, שוב האש של ל"ג בעומר.

"רננו צדיקים בה'" מתפרש יפה על שני צדיקים אלו: רבי אלעזר הוא, יחסית, צדיק תחתון, ורבי שמעון הוא צדיק עליון (כמו שניכר בהרבה מקומות בזהר, כאשר רבי אלעזר שואל ורבי שמעון משיב, העלאת מ"ן המשכת מ"ד). לכן רבי אלעזר קודם לרבי שמעון בראשי התבות אש, העלאת מ"ן לפני המשכת מ"ד.

אצל רבי אלעזר, האש היא קצת שורפת, יש לו 'דינים' (בהיותו בחינת נוקבא לגבי אביו). אבל אצל רבי שמעון האש היא של אהבה וחסד (ורבי שמעון 'מכבה את השריפות' שנוצרו באש של בנו[2]). בעבודת ה', זו 'אהבה כאש', "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה… רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה". הדרך לעורר אהבה כאש לה' יתברך, היא כמו שמבאר אדמו"ר הזקן, דרך התבוננות עמוקה ומתמידה באלקות, "על ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא דכולא קמיה כלא ממש חשיב, תתלהט ותתלהב הנפש ליקר תפארת גדולתו ולאסתכלא ביקרא דמלכא כרשפי אש שלהבת עזה העולה למעלה וליפרד מהפתילה והעצים שנאחזת בהן והיינו על ידי תגבורת יסוד האש אלהי שבנפש"[3]. עצם העובדה שאפשר להבין ולהשיג את האלקות זהו החידוש העצום של רבי שמעון, מה שלא ניתן רשות לפניו. רבי שמעון מגלה סודות ורזים, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" ב-לג בעומר. 

[1] סוכה מה, ב.

[2] שבת לג, ב.

[3] תניא פ"נ.