רק היום!

פרשת נצבים פותחת ביחידה של ששה פסוקים (המרכיבים את חלקי 'ראשון' ו'שני' של הפרשה), בהם המוטיב החוזר הוא המלה "הַיּוֹם":

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

ההדגשה העיקרית היא שהכל מתרחש היום – כאן ועכשיו, ברגע זה ממש, לא אתמול ולא מחר.

פתגם ידוע אומר: "העבר – אין, העתיד – עדיין, וההווה – כהרף עין". התבוננות זו על הזמן החולף ואפסות הקיום צריכה להביא אותנו למסקנה חיובית בונה, שמה שיש הוא רק ההווה. אל תהיה 'תקוע' בעבר, ואל תשגה בדמיונות על העתיד – כל זה אינו, אפס, גורנישט. הזמן לעבודת ה', לעשות ולעבוד, לתקן ולהתגבר, הוא עכשיו. בכל "הרף עין" של הווה תתמקד במקטע-הזמן הנוכחי ותחיה אותו כראוי. "ואם לא עכשיו – אימתי?", שהרי אין כלום מלבד העכשיו. ובאמת זה לא קשה, רק הרף-עין, למצמץ ולעבור…

בלשון המדקדקים, הזמן ההווה נקרא גם "זמן בינוני" – אותו הרף-עין שבין העבר ובין העתיד. והנה, "בינוני" הוא גם הכינוי למדרגת הבינים שבין "צדיק" ו"רשע". היינו חושבים שבינוני הוא אדם עם קצת זכויות וקצת עבירות; אף ספר התניא, אחד מספרי היסוד של החסידות, מעמיק מאד במושג "בינוני", ומסביר שמדובר במשהו אחר: "בינוני" הוא מי שכל הזמן עובד על תיקונו העצמי, בלי יומרות ובלי רמאות-עצמית. בכל רגע ורגע הוא נכון לקרב במלחמת היצר, שולט על עצמו ב"סור מרע ועשה טוב" ועובר הלאה. זוהי בדיוק התודעה של "הַיּוֹם"!

ציר הזמן נדחס בהווה

אמנם בתוך ההווה, בתוך 'הַיּוֹם' עצמו, ניתן לראות את העתיד ההווה והעבר: האתמול שבהיום, ההיום שבהיום, והמחר שבהיום. נחזור לפסוקים שהבאנו קודם ונשים לב שששת הפסוקים מתחלקים מבחינת התוכן לשלשה חלקים, כל אחד בן שני פסוקים (כפי שחילקנו אותם לפיסקאות בציטוט לעיל). נתבונן היטב ונראה כיצד הפסוקים מעבירים אותנו בציר הזמן ה'נדחס' לתוך ההווה:

העתיד שבהווה

נתחיל משני הפסוקים האחרונים: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת… כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". לפי פסוקים אלו הברית נכרתת היום גם עם הדורות הבאים, וכפי שמסביר רש"י, "אף עם דורות העתידים להיות". אין הכוונה שהברית של עכשיו ממשיכה במהלך הדורות, כמו בירושה, ומחייבת את הדורות הבאים; הכוונה היא שהעתיד נמצא ממש עכשיו, בתוך ההווה, כל נשמות ישראל איתנו כאן ברגע זה. זאת משום שבשעת כריתת הברית מתעלים לנקודת מבטו של ה' שאצלו העבר ההווה והעתיד נמצאים בו-זמנית. גם בעבודה האישית, כל העתיד שלי נמצא כאן עכשיו, הכל מוטל כעת בכף-המאזניים שעלי להטות לטובה.

ההווה שבהווה

שני הפסוקים האמצעיים מתארים את "ההווה שבהווה", מה מתרחש עכשיו: "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם…". ברגע ההווה אנו עומדים לפני ה' ומתקיימים (כפירוש רש"י: "למען קיים אותך לפניו לעם") מכח הברית שיש לנו איתו – ברית שהיא קשר בל-ינתק עם ה' של היהודי בכל אשר ילך. זוהי החוויה היהודית הקיומית – אני מתקיים ברגע הזה כבעל-ברית של ה' יתברך, זהו טעם הקיום וזהו עצם הקיום. וכאמור, זהו יסוד עבודת ה' – לחיות בכל רגע את הברית המחייבת עם ה'.

העבר שבהווה

שני הפסוקים הראשונים מתארים את כל חלקי העם הנצבים בכריתת הברית, "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם…", מראשי העם ועד לפשוטים ביותר. אך למרות החלוקה המפורטת למעמדות שונים – מהעידית האריסטוקרטית ועד לפרולטריון הנמוך – ההדגשה היא שבסופו-של-דבר הברית מקיפה את כולם, "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל". המעמדות אינם נמחקים, אבל כולם מסתדרים יחד בהרמוניה ומהווים "שיעור קומה" שלם של עם ישראל.

כשנעמיק נבין שכל חילוקי המדרגות והמעמדות מייצגים את "העבר שבהווה". גם כשאני מתבונן בעצמי, הרי כל הגדרה אפשרית שלי, כל תדמית עצמית שיש לי לכאורה – הכל הוא פרי העבר. כל מה שעברתי עד היום, כל מה שרכשתי והשגתי, כל העליות וכל המורדות – הכל צובע את האישיות שלי ברגע ההווה, משייך ומגדיר אותה. אבל באמת "העבר אין", ואסור להיות משועבד לתדמית-האישית שלי. העיקר הוא שאני עומד היום, איש יהודי לפני ה', ערום כביום היוולדי, ללא שום לבוש. לכן, עם כל הכבוד לעבר, עכשיו עומדים כולם כאחד לפני ה', ומכוח זה יכולים לבוא בברית.

היום – בראש השנה

אדמו"ר הזקן כותב (על פי ספר הזהר), שהפסוק "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" רומז לראש השנה, שפרשת נצבים נקראת תמיד בשבת שלפניו (או יחד עם פרשת וילך, או לבדה, כמו בשנה זו, תשע"ג). בפשטות, פרשת נצבים עוסקת בכריתת ברית וראש-השנה הוא יום כריתת הברית עם ה', כמו בחתימת ברכת 'זכרונות' – "זוכר הברית".

אך בנוסף לזה, ראש השנה הוא "הַיּוֹם" של כל השנה. "זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן" – ראש השנה הוא יום בריאת האדם (דהיינו היום השישי לבריאת העולם), והוא זכרון לראשית הבריאה בכלל ("יום ראשון"). ביום זה נוצרה המודעות האנושית החווה את רצף הזמן, עבר הווה ועתיד (שכן הזמן עצמו הוא נברא, עד כמה שקשה לנו לתפוס זאת, ומי שמודע לזמן הוא האדם), ובכל שנה בראש-השנה אנו חוזרים לנקודת הראשית הזו, ראשית הזמן. לכן ראש השנה הוא המתאים ביותר להקרא "הַיּוֹם" – כי בו מרוכז כל הזמן של הבריאה, בנקודת ההווה שנבראה יש-מאין.

אם כן, לקראת ראש-השנה עלינו לשנן את פסוקי פרשת נצבים וללמוד מהם כיצד לקפל את העבר ההווה והעתיד לתוך נקודת ההווה.

רשע, צדיק, ובינוני

כיון שראש השנה הוא יום הדין, הפותח את עשרת ימי תשובה – נוסיף להתבונן במושגי הזמן בהקשר לחלוקה שהזכרנו לעיל ל"צדיקים בינונים ורשעים":

הצדיק האמיתי (כהגדרת ספר התניא) הוא זה שכבר התגבר על יצרו הרע ו"הרג" אותו, אין לו את ההתמודדות התמידית הרגילה המוכרת לנו (אם כי "לא משעמם לו"…). הצדיק הזה חי בעתיד. הוא יכול להרים את העינים מעבר לד' אמות הקרובות אליו, ולחוש את העתיד הטוב, את העולם הבא הצפון לצדיקים.

לעומתו, הרשע שייך לעבר. אולי הוא חושב שכל העתיד לפניו, אבל באמת הוא כבול ומשועבד לעבר, העבריין הוא איש העבר. התאוות והיצרים, המידות הרעות, הקנאה והכבוד, ומה לא… – הכל משתלט עליו והוא עבד לתדמית האישית שלו, ללא יכולת להשתחרר "היום" מאיך שאני כבר התנהגתי אתמול. לפעמים הרשע עצמו מרגיש את שעבודו, "רשעים מלאים חרטות", אך לפעמים הוא כל כך שבוי עד שאינו מרגיש את רוע מצבו, וזה הכי גרוע…

צדיקים ובני-עליה הם מועטים, לא כל אחד זוכה למתנת שמים זו. רשעים – איננו רוצים להיות. ושוב חזרנו לאופציית הבינוני. הבינוני חי את ההווה – אין לי ביטוח על מחר, ואין לי עניין במה שהיה אתמול. "היום" אני עומד לפני ה', עובר בבריתו, ורוצה לעשות את רצונו.

לשמוע קול שופר

בגמרא (סנהדרין צח,א) מסופר שר' יהושע בן לוי פגש את המשיח ושאל אותו "אימתי קאתי מר?" [מתי יגיע כבודו?], והמשיח ענה "היום". כשעבר היום והמשיח לא הגיע, התלונן ריב"ל בפני אליהו הנביא שהמשיח משקר… הסביר לו אליהו הנביא "הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ"! עלינו לשמוע היטב את "היום" של פרשת נצבים, "היום" של ראש השנה, היום של עבודת ה' עכשיו, ברגע זה. אם ננהג כך, נזכה שגם הגאולה תגיע "היום", כמו שאנו מבקשים, שכל העתיד יגיע אל ההווה. "ישועת ה' כהרף עין" – באותו "הווה כהרף עין".

זהו גם המסר העמוק של קול השופר. מתבקש לומר שהפסוק "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" רומז לשמיעת קול השופר – המצוה המובהקת ביותר של שמיעה(כמבואר בהלכה שגדר המצוה הוא לשמוע את קול השופר, כמו נוסח הברכה "לשמוע קול שופר"). "מצות היום בשופר": קול השופר עצמו אומר "הַיּוֹם" – היו מרוכזים ברגע הנוכחי, אין עבר ואין עתיד. "הַיּוֹם" – קול-השופר קורא להתעורר לתשובה, "שפרו מעשיכם" ברגע זה. "הַיּוֹם" – עכשיו כורתים ברית עם ה', בפועל ממש ובצוותא חדא ("מצות היום" מלשון צוותא). "הַיּוֹם" – המשיח יבוא היום, כמו שהוא עצמו הבטיח, "משיח now". ואם בכל ראשי-השנים שעברו היה קול שופרו של משיח בבחינת "קלא פנימאה דלא אשתמע" החבוי בקול השופר שלנו, הרי הפעם הזאת הוא ישמע לפתע בקול גדול וחזק מאד, "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל".