רק חזק ואמץ

בדרך כלל, יש תוקף רב להוראות מלך ישראל: מצוה לכבד את המלך, לירא ממנו ולקיים את דברו[א]; המלך רשאי להעניש בחומרה את הממרה את פיו (ואף לדונו כמורד)[ב]; “דינא דמלכותא דינא”[ג]. כמובן, במערכת הצבאית יש חשיבות מיוחדת לקיום פקודות.

אכן, הלכה פסוקה היא שדין התורה גובר על מצוות המלך, כדברי הרמב”ם “המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין [מלך ישראל הוא העבד והקב”ה הוא הרב-האדון]. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו”[ד] (וכן הכלל “דינא דמלכותא” נאמר רק בדיני ממונות מסוימים ואינו יכול לסתור כל מצוה שהיא). סמכות המלך מוגבלת מראש ובטלה מעיקרה בכל מקרה של התנגשות בין דין התורה וציווי המלך. גזרת המלך, ואפילו דוד מלך ישראל, היא צו אנושי בלבד, ואינה עומדת בפני ציווי אלוקי[ה] (שהרי כל עניינה של מלכות ישראל הוא להיות כלי למלכות ה’).

כך נקראו אבנר בן נר ועמשא בן יתר “צדִקים וטובים”[ו] מפני שלא קיימו את מצות המלך המנוגדת לתורה[ז], ובשעת מבחן היו מוכנים ‘לפשוט את המדים ולהוריד את הדרגות’[ח]. בפנימיות, להיות ‘צדיק’ יכול להיות בממד החיצוני יחסית, אך להיות ‘טוב’ הוא מתוך התקשרות לממד הפנימי בתורה, “האור הגנוז” המחזיר למוטב, ומכוחו לנהוג בעוז ותוקף בסירוב לפקודה הנוגדת את התורה.

אין האדם פטור מאחריות אישית למעשיו בטענה שרק מילא פקודות בצייתנות עיוורת (‘ראש קטן’) ופעל בשליחות אחרים (“אין שליח לדבר עבירה”[ט]). עקרון זה צריך להדריך גם היום כל מי שפועל בשירות המדינה, בכוחות הבטחון או בכל מערכת אחרת.

בימים אלו מציינים 17 שנה לגירוש ולחורבן בגוש קטיף וצפון השומרון. מעשה נורא זה היה דוגמה מובהקת לפקודה הנוגדת את התורה שאין לקיימה, וזכורים לטוב אותם “צדיקים וטובים” שלא היו שותפים לפשע (ויש להניח שאילו היו רבים כמותם היו הדברים מתגלגלים אחרת). יהי רצון שנזכה בקרוב לנחמה אמתית, בהנהגה ראויה ההולכת בדרך התורה, ותתקיים בנו הנבואה “וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל… וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ”.