שאלה של כסף

בואו נדבר על כסף. דוקא עכשיו, מפני שבשבת זו נקרא בתורה את “פרשת שקלים” – הציווי לתת מחצית השקל – וגם את תיאור הנתינה למעשה בפרשת פקודי. “וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל” אמר החכם[1], והאם מישהו מאיתנו אינו יודע מהו כסף? ובכל זאת, לא תמיד שמים לב שבשפה העברית, לשון הקודש, יש למלה כסף שתי משמעויות: כמטבע עובר לסוחר (והיום גם שטרות-כסף), money, וכמתכת-הכסף שממנה מייצרים תכשיטים ועוד, silver. אכן, ערך הכסף בתורה צמוד לערך מתכת הכסף (כך למשל, מחצית השקל של התורה היא בשווי שמונה גרם כסף צרוף[2]).

הכסף הוא הכסף

יש בוודאי הסבר היסטורי לעובדה שהמטבעות החשובות בעבר יוצרו בעיקר ממתכת הכסף, אבל כמו לכל דבר בעולם, יש לכך הסבר גם במישור עמוק יותר, כפי שמלמדת פנימיות התורה.

אנו יודעים שלצד מטבעות הכסף, יש גם מטבעות זהב – והנה בסוגיה הלכתית מרכזית[3] דנים חכמי ישראל על היחס בין הכסף לזהב. מושגי-היסוד בסוגיה זו הם “טבעא” ו”פירא”. כלומר המטבע הקונה, “טבעא”, והחפץ הנקנה, סחורה או פרי וכיוצא-בזה, “פירא”. ובכן, נשאלת השאלה, כאשר יש לראובן עשרים מטבעות כסף ולשמעון מטבע אחת זהב והם עושים ביניהם עסקת חליפין, מה כאן ה’טבעא’ ומה ה’פירא’? אחת ההשלכות ההלכתיות לשאלה זו היא בדיני קניינים, שכן משיכת הסחורה מהווה קניין גמור (והצד השני מחוייב לתת את התמורה הכספית), אבל משיכת הכסף אינה מהווה מעשה קניין סופי והעסקה עדיין לא הושלמה.

מסקנת ההלכה היא שבמערכת היחסים בין הכסף והזהב, הזהב הוא הסחורה, פירא, והכסף הוא המטבע, טבעא. ובקיצור: דווקא הכסף (silver) הוא הכסף (money). והנימוק הוא שאמנם הזהב חשוב מהכסף אבל הכסף הוא חריף יותר, דהיינו יוצא בקלות כמטבע עובר לסוחר.

הכסף בעולם התוהו

הדיון ההלכתי נוגע בשאלה מהותית בעולם הכלכלה והמסחר. המסחר יוצא מתוך הנחה שאפשר למדוד את כל הדברים בעולם באותו סולם, הכל סחיר. כך למשל אפשר לתמחר ציור נדיר של רמברנדט ביחס לצנצנת מלפפונים חמוצים… זו אכן המצאה גאונית, המאפשרת להשוות את הכל על אותה שורת מספרים. אבל טמונה כאן סכנה גדולה, כי תפיסת עולם כזו עלולה להפוך את העולם ל’שטוח’ לגמרי – אין דבר חשוב, אין דבר בעל ערך אמיתי, ואין דבר קדוש. הכל שאלה של כסף ותו לא, וכמו שלכסף אין ריח כך אין ריח ואין טעם יחודי שלא ניתן לקנות בכסף. הכל יכול להתגלגל כמטבע, סחור-סחור בסחורה.

במושגי הקבלה והחסידות, העולם הנברא קיים בשתי ‘מהדורות’ – עולם התוהו ועולם התיקון, כפי שרמוז בתחילת התורה, “בראשית ברא אלהים… והארץ היתה תֹהו ובהו וחשך על פני תהום [עולם התוהו]… ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור [עולם התיקון]”. בעולם התוהו יש “תוהו ובוהו” ממש, כל אחד מנסה לשלוט ו’לקנות’ את הכל, ולכן סופו של העולם הזה להשבר, ואילו בעולם התיקון יש מערכת מסודרת ויציבה, הנותנת לכל דבר את ערכו ואת מקומו.

בהקשר שלנו: בתפיסת עולם התוהו, העולם עומד על הכסף ותו לא. הכל קונה והכל מוכר. תמורת סכום מתאים אפשר למכור ערכים, זכרונות ומסורת, או ארץ מולדת. אפשר למכור גם בני אדם, גם את ההורים, האשה והילדים, וגם את עצמי אוכל למכור כעבד. ממילא, כל דבר יכול להיות מטבע עובר לסוחר, הכל שאלה של היצע וביקוש. את התפיסה המעוותת הזו מייצגים בתורה הכנענים, “כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב”[4], ו’כנעני’ פירושו גם סוחר[5]. אלא שהסוחר המוכשר הזה מצליח לבלבל את עצמו וכבר אינו יודע, ולא משנה לו, מהו המטבע ומהו הפרי. יתכן שהפרי הכי יפה וטעים נראה בעיניו כמו מטבע כסף, ומאידך הוא מסוגל לאכול בתאווה מטבעות כסף, כמו קוף בגן החיות (הבלבול הזה רמוז בגימטריא: תהו = מטבע פרי…).

המטבע של אברהם אבינו

ומה אומרת היהדות על הכסף? כשם שכנענים הם סוחרים, כך (להבדיל) גם היהודים הם סוחרים מפורסמים. יותר מזה, אנו מגלים מעורבות גדולה בהטבעת מטבעות וקביעת שערים: כך אומרים חז”ל שאברהם אבינו טבע מטבע מיוחדת[6] ויעקב אבינו תיקן מטבע ושווקים[7], שלא לדבר על יוסף הצדיק, שר האוצר המפורסם ביותר בהיסטוריה.

מערכת המטבעות בתורה מיוחסת למשה רבינו, כדברי הרמב”ן[8] “קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקרא למטבע ההוא שקל“. לא לחנם מודגש “כי מלך גדול היה” –  שכן קביעת מטבע קשורה במהותה למושג המלכות-שלטון בכלל. כך קובעת ההלכה ש”דין המלכות” – “דינא דמלכותא דינא” – מתייחס רק לשלטון כזה ש”מטבעו יוצא”, דהיינו שבני המדינה משתמשים במטבעות שהוא טובע (שכן ההסכמה החברתית היא הנותנת תוקף של ממש לשלטון, כשם שרק ההסכמה החברתית נותנת ערך למטבע)[9]. בעולם התוהו אין שלטון מרכזי, “איש את רעהו חיים בלעו”[10], “אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה”[11], וממילא אין מטבע יציבה. אבל בעולם התיקון יש מלך, שלטון מתוקן, שטובע מטבעות, שופט ומושל.

החכמה של עולם התיקון היא להשתמש בכסף בצורה נכונה, לדעת להבחין בין ‘טבעא’ ל’פירא’ – לא למחוק את הזהות היחודית של כל דבר, “אין לך דבר שאין לו מקום”[12], אלא לאפשר תנועה ומסחר בין המהויות השונות בלי לטשטש אותן. לכן חייבים להכריע בשאלה כמו מעמד מטבעות הזהב והכסף זה לעומת זה. כדי לטבוע מטבע צריך טביעות-עין היודעת להכיר בטבע הדברים, מה נקרא פרי ומה ראוי להיות מטבע עובר לסוחר.

החכמה האמיתית גם יודעת שיש דברים שאינם עומדים למסחר כלל. אינך יכול סתם כך למכור ולקנות דבר קדוש (ומערכת הלכתית שלמה קובעת מה ואיך ניתן לפדות ולחלל את הקודש); אינך יכול למכור את ארץ-ישראל לנכרים, “וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ”[13]; ואינך יכול למכור את עצמך לעבד עולם.

מטבעות של אהבה

נחזור כעת להתמודדות בין הזהב והכסף בשוק המטבע העולמי. לפי הקבלה והחסידות, הכסף רומז למדת החסד והאהבה. הרי מבחינה לשונית, לאותיות המלה כסף יש משמעות נוספת, “נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ”[14], “לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף“[15] – רצון, אהבה וחמדה. הרצון בכלל הוא המנוע העומד מאחורי כל פעולה שלנו, והרצון של מדת החסד הוא רצון אוהב ונמשך, עד לכיסופים אדירים.

לכן המטבע העיקרי (money) עשוי מכסף (silver). כי ביסוד המסחר נמצא הרצון להשיג את הדבר, הכיסופים אליו, ובלשון הכלכלה: הביקוש. אני רוצה מלפפון ואתה רוצה יצירת אמנות, אך הצד-השוה הוא הרצון והחמדה, הכיסופים. לכן אפשר לקבוע מטבע, יחידת-מנייה בסיסית של כיסופים, שאיתה ניתן למדוד את כל הדברים בעולם. לפי הקבלה, מדת החסד מלווה את כל מדות-הלב, שהן הבסיס לכל תקשורת בין בני אדם – זהו המנוע של המשיכה, האהבה והכיסופים. וכך בכל סחר-חליפין הכי פשוט, מה שמאפשר את המסחר הוא המשיכה הזו, הכיסופים שהופכים לכספים.

עם כל הכבוד למלפפון, ברור שהכיסופים של היהודי צריכים להיות מופנים כלפי דברים נעלים יותר (שהדברים הגשמיים מלווים אותם ונותנים להם ממשות, כמו המקום השמור למלפפון-החמוץ ליד הקוגעל בשבת…). מצות מחצית השקל – בנתינת מטבע של כסף – פירושה שהיהודי נותן את תמצית האהבה שלו אל ה’, “וְאָהַבְתָּ אֵת הוי’ אֱלֹהֶיךָ”[16]. טעמה של מצוה זו מפורש בתורה, “הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה’ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם“[17] – כמו שהקרבן של בעל-החיים או המנחה מהצומח מכפרים על נפש המקריב, כך גם המטבע – מתכת דוממת הטבועה בידי אדם – יכולה לכפר על הנפש. אמנם נפש האדם אינה דבר ‘סחיר’, אבל בחסדי ה’ וברחמיו הוא מאפשר לנו תחליף ותמורה: נפש הבהמה תחת נפש האדם, ומחצית השקל לכפר על הנפש, כרמוז בגימטריא הזהה: שקל = נפש.

גם כשבית-המקדש אינו קיים, ומצות מחצית השקל אינה נוהגת, הרי כל מטבע שאנו נותנים לצדקה מהווה “כופר נפש”. כי הכסף מייצג את רצון החיים שלנו, ואותו אנו נותנים למטרה נעלה של צדקה וחסד, “גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה”[18].

יהודי שווה זהב

לעומת הכסף, המסמל את מדת האהבה והחסד הפשוטה, הרי הזהב מסמל את מדת הדין והיראה.

ובכן, איזו מדה גדולה יותר, אהבת השם או יראת השם? אם מדובר ביראה נמוכה, כמו יראת העונש, ברור שהאהבה גדולה ממנה. שהרי המקיים מצוות מפני שהוא ירא ומפחד (איזה גהינום מחכה לו לאחר מאה-ועשרים), אינו מקיים את התורה “לשמה”, ולמעשה הוא רק דואג לעצמו! ואילו מי שמקיים את המצוות מאהבה, הריהו יוצא מעצמו ופונה באמת אל ה’, ולכן “גדול העושה מאהבה יותר מהעושה מיראה”[19].

אך יש יראה בדרגה גבוהה לאין ערוך, יראת-שמים בעצם עמידת האדם מול ה’, עד לתחושה של בושה קיומית שלי כנקודה קטנה מול גדולת ה’ האין-סופית. זו יראה השווה זהב. עם כל הכבוד למתכת הכסף, הרי הזהב חשוב ממנה פי כמה. אם הכסף הוא “מתכת אצילה”, שר-האוצר בממלכה, הרי הזהב הוא המלך עצמו (כמו דוד המלך, האדמוני כזהב, שהגימטריא של שמו מעידה: דוד = זהב). יראה כזו חשובה יותר מאהבה, ומדוע? מפני שהאהבה היא כח המתפשט מעצם הנפש, ואילו היראה היא תכונה עצמית מהותית.

זוהי המשמעות הפנימית של מסקנת ההלכה שהזהב נחשב ‘פירא’ לעומת הכסף שנחשב ‘טבעא’. יש גם מטבעות זהב, אבל הזהב הוא הרבה יותר ממטבע עובר לסוחר. אפשר לעשות מסחר באהבות וכיסופים, אבל אי אפשר לעשות מסחר במדת היראה. “יִרְאַת הוי’ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד”[20], כמו זהב טהור שיופיו היחודי אינו מועם לעולם, אינו מדיד ואינו סחיר.

אהבה כאש הזהב

באופן נוסף, קיימים שני סוגים של אהבת השם, אהבה ככסף ואהבה כזהב, כפי שמסביר אדמו”ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, בספר התניא[21]:

אך יש עוד בחינת אהבה העולה על כולנה כמעלת הזהב על הכסף והיא אהבה כרשפי אש מבחינת גבורות עליונות… שעל ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא… תתלהט ותתלהב הנפש ליקר תפארת גדולתו… כרשפי אש שלהבת עזה העולה למעלה… ומזה באה לידי צמאון… ואחר כך לבחינת חולת אהבה, ואחר כך באה לידי כלות הנפש ממש…

באהבה הנמשלת לכסף, האדם אינו יוצא מעצמו לגמרי, אלא נמשך לאהבת ה’ מתוך הכרה בחסדי ה’ אליו (וכיוצא בזה), ונפשו יוצאת גם היא במחול מקביל של אהבה. אבל האהבה כזהב עזה יותר מכך, “עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה”[22], הנפש מתלהטת ומתלהבת – כמו להבת אש זהובה-אדומה – עד שהאדם מגיע לצמאון, הצמאון מתגבר עד שנפשו “חוֹלַת אַהֲבָה”[23], ועד “כלות הנפש” ממש. האהבה ככסף היא תוצר של הטבע היהודי – ממקום עמוק ונפלא עד מאוד – אבל האהבה כזהב עולה עליה, שכן היא תוצאה של הריחוק העצום שחשה הנשמה בהיותה בעולם הזה, “צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם”[24]. אהבה כזו אי אפשר למכור ואי אפשר לקנות בשום מקום, והיא הפרי-הסחורה המשובחת ביותר.

אם כן, במצות מחצית השקל אנחנו נותנים כסף – את כל האהבה והכיסופים הכי עמוקים – מטבע של אהבה המניעה את הכל. אבל מטבע הכסף הזו ניתנת תמורת הזהב, הוא הנפש עצמה – העומדת ביראה טהורה ועצמית נוכח פני ה’, והמתלהבת באהבה עזה כזהב וכאש, אהבה שאין דומה לה.

וברוח הימים האלה, נסיים במתכון ממש פורימי למחצית השקל. חסידים יודעים שלצד כוסית משקה, שאומרים עליה ‘לחיים’, מומלץ לאכול מלפפון חמוץ (המועיל לאזן את חריפות המשקה). הזכרנו את הגימטריא: שקל = נפש. והנה זו גם הגימטריא של מיודענו מלפפון חמוץ… אבל כיון שמדובר במחצית השקל, יש להסתפק בחצי מלפפון חמוץ, ואת החצי השני לשמור לכוסית הבאה. לחיים לחיים!