שזירה בזמן

לחלק א | לחלק ב

בשני המאמרים הקודמים סקרנו את שאלת חץ הזמן בפיזיקה שעיקרה: מדוע נראה לנו שיש הבדל ברור בין עבר ועתיד (קוביות קרח תמיד הופכות למים בתוך כוס, ולא רואים מים הופכים לקובית קרח מרובעת ומושלמת) בעוד על פי חוקי הפיזיקה אין סיבה ברורה לאבחנה זו. במאמר הראשון ראינו את ההסבר הקשור עם חוק האנטרופיה ובמאמר השני הסבר פיזיקלי הקשור עם סימטריה (חן) בטבע. ראינו כיצד הן מקבילות למושג “ירידת הדורות” ולאבחנה המהותית בין זכר ונקבה בתורה ובעבודת ה’. בשנים האחרונות מוצע הסבר חדש הקשור עם אחת התופעות המפתיעות והחשובות שצפתה תיאוריית הקוונטים והנקראת שזירה (entanglement). כפי שנראה, הסבר זה קשור עם מושג הערבות – “כל ישראל ערבים זה בזה”.

שזירה בקצרה

אחת המסקנות החשובות של חקר עולם החלקיקים הוא שכל דבר במציאות אפשר לתאר הן כגל, והן כחלקיק. ההבדל בין שני התאורים הוא שחלקיק הוא יחידה מובחנת של חומר שהאינטראקציה שלה עם יחידות אחרות מוגבלת על ידי המרחק ביניהם – לא תתכן אינטראקציה שמהירות פעולתה גבוהה ממהירות האור. לחלקיק יש גם תכונות ברורות ומובחנות: מהירות, תנע, וכו’ שאפשר בכל רגע נתון למדוד אותם. לעומת זאת כדי לצפות נכונה את התוצאות של ניסויים מסוימים בחלקיקים תת-אטומיים, גילו הפיזיקאים שצריך לעשות שימוש ביצוג של החומר כפונקציה הסתברותית אותה מכנים “גל”. ברגע שעוברים לייצוג גלי של חלקיקים התכונות הברורות והמובחנות שלהם כביכול נעלמות. אך חשוב מכך, ישנה אפשרות “לשזור” חלקיקים זה בזה, כלומר, לחבר את פונקציות הגל שלהם באופן שמה שקורה לאחד משפיע על השני (ואף באופן שאינו מקומי – כלומר באופן מידי, בלי מגבלות של מהירות האור).

השזירה וחץ הזמן

לפני כ-30 שנה הוצע ההסבר ששזירה קוונטית היא הגורם לחץ הזמן. ההסבר אומר שלמרות שבדרך כלל אנו מכירים תופעות של שזירה רק במקרים של חלקיקים שיש להם מלכתחילה פונקצית גל משותפת, הרי שיתכן ששזירה היא גם תופעה שמתרחשת באופן ספונטאני וברמת המאקרו. לדוגמא, כשמכניסים קובית קרח לכוס עם שתיה, החלקיקים בקוביה אט אט נשזרים עם שאר החלקיקים של השתיה (ושל החדר וכו’) שסביבם. לפני השזירה, לחלקיקים בקובית הקרח יש הסתברות גבוהה להיות קרים ובמצב צבירה מוצק, אולם אחרי השזירה ההסתברות שימצאו שוב במצבם המקורי הולכת ופוחתת. וביחס לחץ הזמן: במקום לומר ככל שהזמן עובר שהחלקיקים בקרח עוברים שזירה עם החלקיקים בסביבתם, אמור מעתה: ככל שהשזירה גדלה הזמן מתקדם. רוצה לומר: הזמן אינו אלא מדד של כמות השזירה הקוונטית ביקום.

שזירה והשראה

בדרך כלל כשמדברים על שזירה קוונטית מתעוררת הסוגיה של “אי מקומיות” (non-locality), דהיינו ששזירה גורמת לכך ששני חלקיקים שבעבר היו שזורים לעולם ישארו במצב זה גם אם ניקח כל אחד לקצה אחר של היקום. השזירה מבטיחה שהקשר בין החלקיקים יהיה מיידי – מדידה של חלקיק אחד תשפיע במיידי על החלקיק האחר. למעשה המרחב אינו מפריד ביניהם ולכן הקשר ביניהם אינו מקומי. לעומת זאת, במצב בלא שזירה, כל קשר ויחס בין שני חלקיקים נחשב מקומי, כלומר הוא תלוי במרחב המפריד בין שניהם ולכן נקרא “מקומי” (local).

רוב האינטראקציות בעולם הנן מהסוג המקומי. ככל הידוע רק שזירה קוואנטית גורמת לתופעות אי-מקומיות.

שזירה וערבות

מבחינה רוחנית השזירה הקוונטית מקבילה למושג הערבות וההשפעה ההדדית בעם ישראל. מאז כניסתנו לארץ וכריתת הברית בשכם, “כל ישראל ערבים זה בזה”. הדבר אומר שיהודי צריך להבין שכל פעולותיו (לטוב ולמוטב) משפיעות על זולתו, בין אם יש ביניהם קשר מקומי וישיר, ובין אם הקשר אינו מקומי וישיר. בימינו גם בנקל להבין את ההשפעה האי-מקומית שיש לנו זה על זה בזכות האינטרנט והרשתות החברתיות, ושוב ההשפעה הנה לטוב ולמוטב. אבל, צריך לזכור שהקשר האי-מקומי בין כל היהודים תלוי בראש ובראשונה בהבנה ובכוונה שכל מה שאני פועל, אני משתדל לפעול “בשם כל ישראל” ושישפיע טובה לכל ישראל. ככל שהקשר האי-מקומי מתחזק ומקבל משקל גדול יותר בחיינו, כך למעשה חץ הזמן מתקדם מהר יותר, ובמלים האחרות: המשיח והגאולה מתקרבים בצעדים מהירים יותר.

שזירת האויר והאור

בפעמים הקודמות ראינו גם כיצד ההסברים למציאות חץ הזמן מתאימות למבנה של ג יסודות ראשוניים – מים, אש ורוח – בספר יצירה. והנה, ההסבר של חץ הזמן כפי שהוא יוצא משזירה קוונטית מתאים ליסוד הרוח המקביל אף לספירת התפארת המשלבת ומערבת (לשון ערבות) בתוכה את שאר ה-ו קצוות (הספירות מחסד עד יסוד). אבל בקבלה ישנו קשר עמוק יותר והוא שהרוח מייצגת גם את האויר הקדמון שהוא התחלת המרחב על פי קבלת האר”י כפי שנמסרה בספר עמק המלך. בתוך המרחב הזה ישנן זוגות זוגות של אותיות הא”ב, כאשר כל אות מעורבת בכל אות אחרת, ובסך הכל רלא (= 231) שערים (זוגות) של אותיות.

יתרה מכך, בקבלה מבואר בהרחבה כיצד האויר והאור הקדמון קשורים זה עם זה. והנה, הערך של אור עולה אי מקומי (non-locality). מגימטריא זו יוצאת הבנה פלאית לגבי מגבלותיה של תיאורית היחסות הפרטית של אינשטיין. אינשטיין היה המתנגד הווקאלי והחשוב ביותר לרעיון אי-המקומיות העולה מתופעת השזירה הקוונטית כיוון שזו מגלה שבעצם ישנן מהירויות גבוהות ממהירות האור. מאידך, ידוע שכ”ק אדמו”ר מליובאוויטש (שכנראה אף שמע הרצאות מאינשטיין עצמו בהיותו שומע חופשי באוניברסיטה בברלין) דחה את קביעתו של אינשטיין שמהירות האור הנה אבסולוטית. נראה לומר שישנם באמת שתי רמות של אור במציאות, הרמוזים בפעמיים אור בפסוק השלישי של התורה, “ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור”. האור הראשון, הוא האור הקדמון שעלה במחשבתו של ה’ (“יהי אור”) הוא באמת אי-מקומי, ואין גבול למהירותו. על אור זה נאמר שאדם הראשון היה מסתכל בו (ברגע אחד) מסוף העולם ועד סופו. אולם האור שנברא בפועל (“ויהי אור”), האור המוכר לנו, הנו אור מצומצם שלפחות בחויה הנוכחית שלנו של הטבע הוא באמת מוגבל.