שידוך מן השמים ושידוך מן הארץ

לא היו ימים טובים לישראל כט”ו באב וכיום הכיפורים

מסכת תענית מסיימת[ב]: “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן… וחולות בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך! אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, ‘שקר החן והבל היֹפי, אשה יראת הוי’ היא תתהלל’…”.

ט”ו באב ויום כיפור הם ימי שידוכים בעם ישראל ולכן אין ימים טובים כמותם[ג]. כשחז”ל קבעו שני ימים שונים לאותה מטרה, לכאורה, יש להבחין בהבדל ביניהם. על הבדל האופי בין שידוכי ט”ו באב לשידוכי יום כיפור נעמוד מתוך ההכרות הכללית עם יום כיפור – ממנה נשליך על תחום שידוכי אותו יום, ונבין ששידוכי ט”ו באב שייכים לקוטב ההפכי בתחום השידוכים.

ביום כיפור מנסים בני האדם להדמות למלאכי רום – עומדים כל היום בתפלה, ללא אכילה ושתיה. כשהאדם עולה לפסגת השמימיות שלו – שרש נשמתו האלקית, שמעל כל ציוריו הארציים (בהם ניכרים חטאיו ופגמיו כל השנה) – הוא ממלא מאותו מקום עליון את כל מה שפגם וחִסר. אז גם חיפוש השידוך נעשה, בפשטות, מתוך העליה לשמים – בהזדהות עם השרש האלקי מסוגל האדם לזהות גם את בן הזוג השייך לשרש נשמתו, “שידוך מן השמים”. אם כן, מסתבר שט”ו באב הוא הקוטב השני – “שידוך מן הארץ”. מה פירוש?

שדוכי “בת גילו” ו”בחירת לבו”

לפי “מנהג ישראל תורה” מקובלים (בצבורים שונים) שני נוסחים בהזמנה לחתונה – יש כותבים שהחתן מתחתן “עם בת גילו” (עב”ג), ויש שכותבים “עם בחירת לבו” (עב”ל). תוכן הנוסחים מהופך: “בת גילו” היא “בת מזלו” – השרש העליון (המכונה בקבלה “מזל”) של החתן והכלה משותף, הם שני חצאי נשמה אחת המיועדים זה לזו מששת ימי בראשית, ומציאתם ההדדית היא גילוי מחודש של השרש. לעומת זאת, ב”בחירת לבו” כל אחד מבני הזוג הוא אישיות לעצמו, בעל שורש וטבע עצמי, ולמרות זאת (או בגלל זאת) הם בחרו, מעצמם, להתחתן. שידוך “עם בת גילו” הוא חידוש – יצירת קשר חדש, בחירי ולא מחויב, שלא היה קיים קודם כמזל או גורל קבוע. [בלשון החסידות[ד], שדוך “עם בת גילו” הוא “העלם וגילוי” – השדוך רק גילה קשר נעלם שהתקיים בין בני הזוג. בחירת הלב היא “עצם והתפשטות” – התפשטות חדשה מעצמיותם של כל אחד מבני הזוג, המתקרבת לזולתו ויוצרת רגש וקשר חדש כלפיו[ה].]

שידוכי יום כיפור הם וודאי “שידוך מן השמים” “עם בת גילו” – כשבעליה לשרש הנשמה ניתן למצוא גם את השותף לאותו שרש. לכן נראה שט”ו באב הוא יום בחירת הלב – יום של חולין וארציות, בו לא מגיע השידוך “מן השמים” אלא צומח מנטיות הלב שבארץ. ובסגנון אחר: יום כיפור הוא יום ‘חרדי’, יום שדוכי השמים, וט”ו באב הוא יום שדוכי הארץ (הנתפס היום, לדאבוננו, כ”חג האהבה” ה’חילוני’).

ט”ו באב – נשיאת הפכים

המניע לכל חתונה – “עם בת גילו” או “עם בחירת לבו” – הוא חן אישי עמוק שרואים החתן והכלה זה בזו וזו בזה. זיהוי החן נזכר בתנ”ך בדרך כלל בלשון של “מציאת חן”, אך פעמיים (במגילת אסתר) מופיעה לשון של “נשיאת חן”[ו]. מציאת חן היא גילוי החן האישי שלי בזולת, גילוי דמיון עצמי – המשקף משהו משרש נשמתי – אצל אדם אחר. לעומת זאת, נשיאת חן מבטאת יכולת לשאת ולסבול את חן הזולת, אף שאינו זהה לחן שלי – יכולת לאהוב את בן הזוג בשל תכונותיו (המשלימות את תכונותי) ולא בשל הזיהוי העצמי שלי בתוכו. מציאת החן – גילוי שרש משותף, דמיון וזהות שהתקיימו מראש – היא המניע לשדוך שמימי. ונשיאת חן – בחירת הלב המחבב גם תכונות שלא נראות קשורות אלי או מתאימות לי – היא המניע לשידוך הארצי.

ביום כיפור מתגלה אחדות שמימית (“כעצם השמים לטֹהר”[ז]) בין הנשמות – כשהחטאים נמחקים ומתגלה אחדות הנשמה עם ה’ מתגלה גם אחדותה עם בן הזוג (שהרי “שלשה שותפים באדם”[ח] והאחדות עם ה’ מתבטאת גם באחדות בני זוג ש”שכינה ביניהם”[ט]). לעומת זאת, בארץ יש פרטים שונים ומנוגדים שחיבורם אינו טבעי ומתבקש, אלא בנוי על חיבת הלב ובקשת ההשלמה מהשונה והזר. שרש נשיאת החן המאפשרת חיבור בין פרטים שונים והפוכים הוא בכח נשיאת ההפכים האלקי – דווקא ב”שידוך מן הארץ” מתגלה כח נסי של השאת הפכים זה לזה (ועל נישואין אלו נאמר “א-להים מושיב יחידים ביתה”[י]). בעבודת הנפש, במציאת חן רואים התאמה – היסוד לשידוך ברור, וקל להוציאו לפועל. נשיאת חן היא אמונה בהתאמה – השידוך דורש אומץ רב ונוצר תוך אמונה על-טבעית בעצמות ה’ כ”נושא הפכים” ומחברם.

נשיאת ההפכים בשידוכים שייכת בעצם לט”ו באב – “יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה”[יא]. נישואין בתוך שבט-משפחה תלויים בשרש משותף, בדמיון בין בני הזוג בשל מוצאם (הגשמי והרוחני) המשותף. בט”ו באב החלו נישואין בין שבטים – בין אנשים שענינם, שרשם וזהותם שונה – והיכולת להתחתן עם השונה והאחר מגלה רב-גוניות האפשרית בארץ דווקא, באין סוף צירופי הפכים שונים ומגוונים.

[גם היום ניתן להבחין בין סוגי שידוכים, שבטיים ובין-שבטיים, לפי המפתח של “בת גילו” ו”בחירת לבו”. בדרך כלל, בחוגים ה’חרדיים’, הרושמים בהזמנות “עם בת גילו”, מתחתנים בתוך המשפחה וחוג הדעות הקרוב והמצומצם, ונישואין בין חוגים ועדות-שבטים שונים שכיחים בעיקר אצל הנוהגים לרשום בהזמנותיהם “עם בחירת לבו”.]

שמירה על “חג האהבה” – התכללות ט”ו באב ויום כפור

למרות הדגשת ההבדל בין שידוכי ט”ו באב ויום כפור ההתכללות ביניהם הכרחית. ללא התכללות בין בחירת הלב להתאמה בשרש הנשמה נוצר נזק והתדרדרות – ימי שדוכים הם ימי ברית, והברית זקוקה ל”שמירת הברית”. כפי שנרמז, כיום בט”ו באב כמעט לא נותרה משמעות ‘חרדית’, והוא קיים רק כ”חג אהבה” ‘חילוני’ ונטול קדושה. לעומתו, יום כפור, נותר כיום הכי ‘חרדי’, אך הוא מעוקר מכל סממני אהבה ארצית (מחול בכרמים). זהו מצב שלילי ומסוכן:

כשהלב פועל לפי גחמות רגעיות, בניתוק משרש נצחי, השידוך לא יחזיק מעמד – “מוצא [בהוה[יב], ולא בשרש הנצחי שבעבר] אני מר ממות את האשה”[יג]. הקשר הזוגי הופך לזמני וחולף ומתדרדר לפגם הברית (טו מנחם אב זקוק ליוסף שומר הברית). לאידך, שידוך המבוסס על מציאת ה’אני’ בזולת עלול להפוך לחיפוש עצמי שמתעלם מקשר הלב החי לבן הזוג עצמו – הנישואין יהפכו להתנשאות – “מוצא אני [חיפוש ה’אני’[יד] הופך ל]מר ממות את האשה”.

לכן, נדרשת התכללות ממדי “בחירת לבו” ו”בת גילו” בשני השידוכים: בט”ו באב לובשים בגדי לבן, הנקיים מגיוון וצבעוניות, כביום כיפור (ובנפש נדרשת הצבת יעד תורני משותף גם ב”בחירת לבו” – היעד המשותף הוא המזל הרוחני בו מחוברים בני הזוג, אך זהו מזל מסוג אחר, התלוי בבחירתם האישית – אז נושא האדם אשה “לפי מעשיו”[טו]). לאידך, גם ביום כיפור נאמר “בחור שא עיניך” – “אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה”[טז] ועד שיווצר גם קשר אהבה ארצי[יז] בלב בני הזוג (קשר המתיחס למופע הממשי של הזולת בארץ – ולא רק קשר לשרש השמימי, שעלול ליצור ניכור לבן הזוג עצמו בחיי היום יום).

[א] מהתוועדות ט”ו באב ה’תשנ”ח. נרשם ע”י איתיאל גלעדי. בכל הבא לקמן ראה באריכות ובעומק בספר מחול הכרמים.

[ב] פ”ד מ”ח.

[ג] התקופה בין ט”ו באב ליום כפור נועדה ל”תשובה מאהבה”, רענון השידוך בין כנסת ישראל לה’ דודה, והדבר משרה גם על השידוכים בארץ. בכללות ט”ו באב פותח את תקופת אלול – מט”ו באב עד שמיני עצרת (סוף חגי תשרי) יש אלול ימים! בפרטות, מט”ו באב עד יום כפור יש 55 יום – ה’משולש’ של 10 (חיבור כל המספרים מ-1 עד 10) – ללמד שט”ו באב הוא ראש הפירמידה שסיומה-בסיסה הוא עשרת ימי תשובה.

[ד] ראה סידור עם דא”ח ד”ה “ועוד יש לפרש” מח, א ואילך.

[ה] בפנים מוסבר ש”עצם” הוא נפש בני הזוג ו”התפשטות” הוא הרגש והקשר ביניהם. אמנם, כשמדייקים בהשוואת “העלם וגילוי” ל”עצם והתפשטות” יש לומר ש”עצם” מתיחס לעצם הקשר (כמו “העלם” המתיחס לעצם הקשר הנעלם) ו”התפשטות” היא בטוי הקשר בעולם (כמו ה”גילוי” שהוא הבאת עצם הקשר למציאות). אם כן, גם בשידוך “עם בחירת לבו” יש קשר עצמי בין הנשמות (“עצם”) אך הדבק ה’מעשי’ בין בני הזוג, סיבת החתונה, הוא “התפשטות” מעצם הקשר – רגש אהבה שאיננו מגלה את עצם הקשר ה’מחויב’ ואינו עוסק בו.

לאור זאת ניתן לומר גם להפך: גם בקשר עצמי של “בת גילו” צריך לתת “התפשטות” ל”עצם” הקשר וליצור יחס לבבי של “בחירת לבו”. שכלול וטיפוח קשר הלב מחויב, ולא ניתן להיפטר ממנו בטיעון שיש קשר עצמי ולא ניתן להפרה בין בני הזוג, ללא קשר לטיב היחסים המתפשטים במציאות (וכדלקמן).

[ו] אסתר ב, טו: “ותהי אסתר נשאת חן”; ב, יז: “ותשא חן וחסד”.

[ז] שמות כד, י.

[ח] קידושין ל, ב.

[ט] סוטה יז, א.

[י] תהלים סח, ז. סוטה ב, א.

[יא] תענית ל, ב.

[יב] ענף יוסף על עין יעקב ברכות אות מ בשם איי הים. ראה הקדמת שכינה ביניהם.

[יג] קהלת ז, כו.

[יד] ראה הקדמת שכינה ביניהם.

[טו] סוטה ב, א.

[טז] קידושין מא, א.

[יז] וראה ב”ב קסח, א: “האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא נידבר עם הארץ בהדיה”.