שיעור בזוגיות מבֹעז ורות

בכל שנה מחדש מלווה אותנו סיפור אהבתם של רות ובועז עם כניסתנו לחופת סיני בחג השבועות. בחג מתן תורה כולנו בבחינת כלות, שלאחר התכוננות ממושכת זוכות להגיע מבחירה וכיסופים לליל הכלולות. את סיפורה של רות ניתן לקרוא כמשל לחתונה של כל נשמה יהודית עם בוראה מתוך חיפוש ובחירה, בשונה מחופת סיני המקורית שנכפתה על הכלה “כגיגית”. האהבה העולה מתוך מגילת רות בשלה ובוגרת, ואף זוכה להתממש ולהתקיים לעד בזכות דוד מלך ישראל.

מעבר למפתחות הרבים הטמונים במגילת רות להעמקת קשר הנישואין שלנו עם הקב”ה, נוכל נוכל לקבל ממנה גם השראה לפיתוח קשר הנישואין שלנו.

ניכור חיובי

המפתח הראשון מתגלה לנו כבר בפגישה הראשונה בין רות ובעז. לאחר שבעז מרעיף עליה חסד משתחווה רות ואומרת, “מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה“. לפי הפשט, שואלת רות את בעז כיצד יכיר בה למרות נוכריותה. אך את דבריה של רות ניתן לשמוע גם בצורה אחרת, כמציינים עובדה: הסיבה שמצאתי חן בעיניך להכירני היא שאנכי נכריה.

מה הכוונה? לפי פירוש זה המלה “נכריה” אינה מבטאת את היות רות גיורת או עולה חדשה, אלא רגש חיובי בנפשה. ‘נוכריותה’ של רות היא עוצם הריחוק שהיא מרגישה מה’, חווית חוסר שלימותה ביחס אליו. דבר זה הוא המעלה את חינה בעיני בעז, ומאפשר לו להכיר בעדינותה ואיכויותיה.

בחסידות נקראת ההכרה בגודל הריחוק מה’ שפלות, והיא מהווה המפתח לקרבה הגדולה ביותר לה’ ולזולת גם יחד. אדם שחי בתודעה של שפלות מחובר לאמת הפשוטה של חייו, ומודע להיותו נזקק לקרבה ולהשלמה. מכאן הוא גם מודה על כל הטוב שסובב אותו. אדם שפל רוח מרגיש שלא מגיע לו כלום, וכך לא מקבל כמובן מאליו את השפע המקיף אותו אלא משתומם ומודה עליו. הקשר עם ה’ נעשה חי ופנימי, ההזדקקות הופכת לקיומית, וכגודל השגת שפלותנו העצמית כך עוצם ידיעת רחמי ה’ עלינו.

השפלות היא גם המפתח לשלום בית אמיתי, לא רק במובן של העדר ריבים, אלא במובן של שלמות זוגית ומשפחתית. אדם החי את שפלותו מול ה’ פתוח ומתפתח יותר ביחסיו עם בן זוגו. הנחת היסוד שלו תהיה שהוא אינו מרכז העולם, שיש לו מה לתקן וללמוד, ושעליו להתפלל ולעבוד רבות על מנת שיהיה כלי נושא ברכה. ככל שיהיה מודע יותר למסכים המסתירים ממנו את הטוב, כך הוא ידע להעריך יותר את נוכחותו של בן זוגו בחייו, לסלוח לו על חסרונותיו ולהכיר במזלו הטוב שזכה בחבר נאמן כזה לחיים.

מניכור להיכרות

במלים פשוטות, לחיות בשפלות זה לחיות באינטימיות עם ה’, וזהו המפתח לאינטימיות הזוגית. לא בכדי בלשון הקדש המילים ההופכיות לכאורה הכרה וניכור צומחות מאותו שער: מי שמכיר בהיותו ‘נוכרי’ ביחס לה’ נעשה מכר קרוב לנפשו, מכיר ברחמי ה’ (בסוד “מרחוק ה’ נראה לי”), וזוכה להיכרות משמעותית עם הזולת. הסיבה היא שכאשר אני מודה שאני ‘נוכרי’ אני מבין עד כמה גם הזולת ‘נוכרי’ לי – כלומר בלתי נודע לי עדיין. דבר זה מעורר בי גישה עדינה ומכבדת כלפיו, היוצרת מרחב להכרות מעמיקה יותר עמו.

דוד המלך, פרי אהבתם של רות ובועז מעיד על עצמו, “ונקלֹתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני”. הוא אומר זאת לאחר שהיה “מכרכר בכל עֹז לפני ה'”: הכר של המוכר והכר של הנכרי חברו בתוכו לריקוד מתמשך ונצחי לפני ה’.