שליח מהשמים

מה ההבדל בין כל פעיל מסור להפצת התורה ולתיקון עולם ל”שליח”? בפשטות, חידושו של שליח בכך שהוא מקבל את כוחו, סמכותו ואחריותו מהמשלח, המוסר לו דברים שמעבר ליכולותיו האישיות המוגבלות. אך כיצד זוכים לכתר השליחות? במה הוא בא לידי ביטוי בעבודה היום-יומית?

כדי להיות חיל מסור בצבאות ה’ צריך להיות חסיד, ירא-שמים ולמדן – לפעול מתוך רוח של חסד ואהבת-ישראל, מתוך יראת-שמים אמתית ולעשות הכל בכוח התורה. אצל שליח ראשי התיבות ‘מושלמים’ יותר – חסיד, ירא שמים, למדן – אך סדרם שונה: ה-חיל עולה מלמטה למעלה (ליח למפרע) ובראש נמצאת ה-ש של השמים. החיל בצבא ממלא את תפקידו בארץ, “הלֹא צבא לאנוש עלי ארץ”, אך השליחות מתחילה מ’תודעת שמים’ – חיבור למקור עליון ממנו מקבלים את השליחות אל הארץ.

הספקנות העמלקית מתבטאת בדורנו בתפיסה המדעית לפיה ‘אין שמים’ – הכל חומרי ומדיד, כפוף לאותם חוקי טבע, נע במעגלים קבועים ומחזוריים, וממילא אין שום דבר נשגב, מופלא, ו”אין כל חדש תחת השמש”. במסגרת הזו גם הפעילות האנושית מוגבלת ואי-אפשר לחרוג ממגבלות המציאות ולחולל שינוי של ממש. עם התופעה הזו מתמודד השליח – הוא מאמין ורואה ש’יש שמים!’, ישנן תופעות החורגות מהטבע, ישנם חידושים אמתיים, תתכן נשיאת-הפכים של אש ומים (מהם מורכבים השמים) וישנם אנשים המייצגים את השמים בארץ ויכולים להיות מקור עוצמה של שליחות. אנשי השמים, מחוללי השליחות, אינם מסתפקים אף פעם בעצמם ובמה שיש להם לתת – הם מגלים שיש “שמים ושמי השמים” עד אין סוף ויעודם לחבר את שליחיהם ישירות אל המקור הגבוה ביותר. חוית השמים דורשת לימוד והמחשה, בתחלה, חווית הנוכחות של הנשגב והאלקי מעוררת יראה גדולה אך בסופו של דבר היא מושכת את האדם להתקרב אליה ומחדירה בכל המציאות תחושה של חסד ואהבה – זהו הסדר של שמים-למדן-ירא-חסיד.

אכן, אף על פי שאש השליחות יורדת מן השמים – מצוה להביא אש מן ההדיוט. על עבודת השליח נאמר “אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה”. עבודת החיל מבוססת על הקרבה אישית (“מזבח”) ועל התלהבות מוחשית וחמה (“אש”) שצריכה להופיע “תמיד”, הן בזמני התעלות בקדש (שנראית ‘פנימית’ יותר מההתלהבות החיצונית) והן בזמני נפילה וטומאה (שנדמה שמכבים את אש הקדש, חלילה). כשהאדם עושה את כל שביכולתו, ואף דוחף את עצמו אל מעבר לגבולותיו שלו, הוא זוכה לכתר-השליחות מן השמים – לגילוי הבלי-גבול האמתי, השמימי, בתוך עבודתו עלי ארץ.

הפעילות המסורה והנלהבת לעשות טוב בעולם, לגלות שיש שמים, מסוגלת לכבות את ההתנגדות והספקנות – “לא [לשון שלילה והתנגדות] תכבה!”. אז מתהפכת גם ההתנגדות עצמה, בטלה בפני הקדושה ואף מתגייסת אליה – ה”לא” שכבה הופך להיות “כן” ומתברר שתחושת הקביעות והאחדות הארצית אינה אלא שיקוף של אחדות ונצחיות ה’.