מכון גל עיני
נכתב עלידי
על השמחה נאמר שהיא “פורצת גדר” – שוברת גבולות ומחיצות – ומהי פריצת הגדר הגדולה ביותר אם לא שמחת “עד דלא ידע” של פורים? ועם כל זאת, שמחת הפורים מוגדרת בצורה מדויקת ביותר במצוות המיוחדות של החג.
כדי להבין את תפקיד המצוות בחג הפורים יש להתבונן תחילה בתפקידן של המצוות במשך השנה כולה:
אבי-טיפוס של מצוות – מהפנים אל החוץ
את פסוק השיא של המגילה, “ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר”, דורשים בגמרא כמתייחס לארבע מצוות:
- “אורה” זו תורה
- “שמחה” זה יום טוב
- “ששון” זו מילה
- “ויקר” אלו תפִלין
אם מבין 613 מצוות התורה נבחרו דווקא ארבע מצוות אלו, יש לזהות בהן בעצם אבי-טיפוס אופייניים, הכוללים בתוכם את כל המצוות. לשם כך ננסה לגלות את המבנה הפנימי, או שמא התהליך, שארבע המצוות הללו מתוות:
התורה נקראת “תורה אור” משום שתפקידה לשפוך אור אלוקי על המציאות. הבריאה לכשעצמה חשוכה, ורק בעלי אוזן רגישה מסוגלים לשמוע בתוכה את לחישת הבורא, ואילו התורה היא דבור גלוי ומפורש של ה’, המאירה את אורו בעולם.
הקישור של יום טוב לשמחה הוא ברור: “ושמחת בחגך!” אך מה הוא סוד השמחה בימים הטובים? בתורה הימים הטובים מכונים “מקראי קודש“, וספר הזוהר מסביר כי ימים אלו הם בעצם אורחים-קרואים המוזמנים מתוך מציאות החולין אל הקודש העליון. אור התורה מאיר בהירות אלוקית מלמעלה, אך הימים הטובים מזמינים אותנו להתרומם מתוך מציאות החולין היום-יומית שלנו, להכלל בגילוי האלוקי ולשמוח בו.
בברית המילה יוצאים מהתחום הנפשי-פנימי של האורה והשמחה והתורה מטביעה חותם במציאות האדם. ברית המילה מקדשת את המוקד הפנימי והמוחשי ביותר של יחסי האנוש – הקשר בין איש ואשתו. היא נועדה להמעיט את התאווה האישית והאנוכית, כדי להגדיל את השמחה המשותפת בקשר הזוגי, תוך העברת תשומת הלב מהצד הגופני-לכשעצמו אל הנשמה המסתתרת בתוכו. הרגישות לנשמה גם מעוררת תחושת יעוד בלידת ילדים, שהיא בעצם הבאת נשמות חדשות, הופעות נוספות של “צלם אלוקים” שיאירו וישמחו את העולם. דבר זה נקרא “ששון“.
במצות תפילין האור האלוקי כבר לא מסתפק בהופעה צנועה, בחוג המשפחה, אלא נעשה שותף בעיצוב המציאות החיצונית. “יקר” פירושו כבוד, אותיות כובד – אור התורה נעשה חשוב ובעל משקל בעולם. אין זה גופו של האדם, אלא תשמיש קדושה חיצוני ש’בולט’ מהאדם, ‘מסמן’ אותו כמי שבא לקדש את המציאות ואף מאיים על מי שמתנגד לקדוש ברוך הוא ולבניו-עבדיו. רצועות התפילין הן מעין חבלי הצלה המשתלשלים למציאות הנפולה (תפִלין אותיות נפלתי) ומציעים לה להתקשר לאור האלוקי.
לסיכום, יש כאן סדר של גילוי האור האלוקי והמשכתו עד למציאות החיצונית על מנת לרומם אותה: התורה מגלה את האור, ביום טוב אנו שמחים בו, בברית המילה אנו משתנים מכחו, ובהנחת תפילין פועלים במציאות (וכל אחת מ-613 מצוות התורה משתלבת באחד או יותר משלביו של סדר זה).
פורים – לשמח את הגלות
ומה הקשר של כל זה לחג הפורים? מתן תורה התרחש אחר יציאת מצרים, וכך גם כל הימים הטובים והמצוות ניתנו לעם ישראל בתקופות טובות של גילוי אלוקות בעולם. מגלת אסתר, לעומת זאת, מתחוללת בתקופה של הסתר פנים. מאורעות הפורים מתרחשים בגלות פרס, כאשר עם ישראל נמצא תחת איום קיומי, ושמו של הקדוש ברוך הוא כלל לא נזכר במגילה. חג הפורים בא להאיר ולשמח את עצם המציאות, להביא את האור האלוקי מטה-מטה.
כאשר כל גילויי האור המוכרים והמדודים לא מצליחים לחדור את החושך והאטימות של הגלות, צריך להתעלות מעליהם, אל השמחה המוחלטת, “עד דלא ידע” ממש, שבכוחה לחדור אל עצבות העולם. אמנם, שמחת הפורים לא מהווה מסלול ‘עוקף תורה’ חלילה. אדרבה, השמחה האדירה באה לרענן ולחזק שוב את צינור האור של התורה, כדי שאורה יחדור גם אל תוך המציאות החשוכה ביותר. ואכן, מהפסוק “קיימו וקבלו היהודים את אשר החלו לעשות”, בסיום המגילה, לומדים כי בנס פורים התחוללה קבלה מחודשת של התורה.
הדבר בא לידי ביטוי בארבע מצוות הפורים: מקרא מגילה, משתה שמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. ארבע מצוות אלו, כפי שנראה, מתוות מחדש את המסלול בן ארבעת השלבים של “אורה ושמחה וששון ויקר”:
קריאת המגילה היא, כמובן, הממד התורני של פורים. אמנם, בעוד התורה היא הדיבור האלוקי שמעל למציאות, שמאיר אותה מבחוץ, הרי שמגילת אסתר מגלה את ה’ כפי שהוא נמצא גם בתוך ההסתר עצמו, כפי שהוא מכוון את הסיפור ההיסטורי הסתמי לכאורה ונוכח בתוכו.
משתה השמחה הוא, כמובן, ממד היום-טוב של חג הפורים, הקיום של “ושמחת בחגך”. אמנם, בעוד שבחגים העיקר הוא תחושת הגילוי השמיימי ביום הסגולה עליו מספרת לנו התורה, ואילו השמחה בבשר ויין טפלה לגילוי ותומכת בו, הרי שבחג הפורים השמחה היא ‘גופנית’ הרבה יותר, מתוך המציאות עצמה, ושתית היין נעשית העיקר – “עד דלא ידע”.
משלוח מנות, בדומה לברית המילה, מיועד לתקן ולקדש את יחסי האנוש, להקדיש תשומת לב לנשמות בין “איש לרעהו”. וגם כאן, בניגוד לקדושת הברית שמתמצה בפלא האין סופי של לידה חדשה, נחשף הצד האלוקי בתוך האנושיות הפשוטה. מתגלה שבכל זיקה חברית, יום-יומית, יש קשר נשמתי עמוק ושמח.
ולבסוף, מתנות לאביונים הם פעולה בתוך המציאות הנפולה, כמו “‘ויקר’ אלו תפילין“. אלא שבעוד התפילין הם ‘בליטה אלוקית’ אל תוך המציאות, כזו שגם מאיימת עליה וגם מושיטה חבל מחוץ לעולם, במתנות לאביונים מתגלה כי כל פעולה חיובית של הרמה וסיוע בתוך המציאות, מיניה וביה, היא בעצם הופעה אלוקית – גילוי שכינה בתוך העולם עצמו.
שמחה מתגברת והולכת
בדרך כלל גילוי הולך ונקלש ככל שהוא מתפשט, אך כאשר מדובר בשמחה עצמית ובלתי מוגבלת היא מתגברת והולכת. כך פסק הרמב”ם דווקא ביחס לקצה התחתון של גילוי השמחה, שאין שמח ממנו, ואין מבטא יותר ממנו את הופעת האלוקות בעולם: “מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה”.
מתוך שמחת הפורים פורצת הגבולות, ומתוך קיום בהידור של מצוות הפורים, חוזרים ומקבלים כח לקיום כל מצוות התורה במשך השנה כולה – “ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר”. פורים שמח!
