שמחת תורה – “לבא לפומא גליא”

מורנו הבעש”ט אמר שהגילוי של כל מצוה מגיע אחרי קיומה. במובן הזה, שמחת תורה הוא זמן הגילוי של כל עבודת אלול ותשרי. על הפסוק “תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו” מבואר כי מה שמכוסה “בחדש שופר” – בראש השנה – מתגלה בסוכות, “ליום חגנו”. כך כתוב בקבלה וחסידות, שסכך הסוכה – זכר לענני הכבוד – נמשך מענן הקטֹרת בקדש הקדשים ביום הכיפורים. אבל עיקר הגילוי, שנמשך גם אחרי עבודת סוכות, הוא בשמיני עצרת. כך מוסיף הרבי על ביאור המשכת הסכך מענן הקטרת דבר יפה וחשוב, שגם הגשמים – עליהם מתחילים להתפלל בשמיני עצרת – נמשכים מענן הקטרת.

ידוע הווארט של הבעל שם טוב על “משיב הרוח ומוריד הגשם” – שמתחילים לומר בשמיני עצרת – שה’ “משיב הרוח”, משיב-מסלק את הרוחניות, “ומוריד הגשם”, מוריד גשמיות. אין הכוונה רק לגשמיות כפשוטה, אלא להגשמה – צריך לסלק-להשיב כל מה שבגדר ‘רוחני’ לבד כדי להגשים ולממש בפועל, במציאות, את כל התוכן הרוחני-הפנימי שבעבודת החגים (שעל כן, בפשט, כוונת “משיב הרוח ומוריד הגשם” היא שלפני כל גשם צריכה להיות רוח), הכל בסוד “מהתעבות [לשון עב וענן] האורות – דווקא – נתהוו הכלים”, כנודע.

נאמר ווארט חשוב: כתוב שבשמחת תורה היהודים שמחים בתורה והתורה שמחה ביהודים. איך התורה שמחה ביהודי? אמרנו שבשמחת תורה מתגלה מה שעשינו בכל הימים הקודמים – תקענו בשופר, צמנו, נענענו לולב – מה יצא מזה? עבדנו ועכשיו אנחנו רוצים לדעת מה הפועל היוצא מהכל. כתוב על הקץ ש”לבא לפומא לא גליא”, ומבואר בחסידות שהמצב של “לבא לפומא לא גליא” הוא עצם הגלות. אחרי כל העבודה אנחנו רוצים שיהיה “לבא לפומא גליא”, ואז לא רק שמתגלה עת הקץ, אלא זהו גילוי המשיח עצמו – גילוי “דבר הוי'”, “‘דבר הוי” זו הלכה”, “‘דבר הוי” זו נבואה”, “‘דבר הוי” זה הקץ”. “לבא לפומא גליא” מתחולל על ידי התורה – ה’ מגלה לנו את לבו בתורה.

בשמחת תורה ה’ שמח בתורה ובישראל, והתורה שמחה בה’ ובישראל, וישראל שמחים בה’ ובתורה – כל אחד שמח בשני האחרים. ה’ ‘צריך’ את התורה בשביל “לבא לפומא גליא”, הכל מתגלה על ידי התורה.

בשביל מה הוא צריך את ישראל? בשביל שיהיה היכי תימצי של משיח. כל יהודי הוא ‘היכי תימצי’ של משיח ומכל היהודים ה’ יבחר את המשיח – כמו בשוק של ארבעת המינים, שמתוכם ה’ צריך לבחור את ה’אתרוג’ שלו. כמו שבשוק ארבעת המינים – כש”לא בשופטני עסקינן” – לא מוכרים לימונים וכו’, וכל המינים שמוכרים כשרים, כך כל יהודי הוא ‘היכי תימצי’ רציני להיות משיח, כולם כשרים וכולם יכולים להיות (וכמו שבשוק ארבעת המינים קונים הרבה יהודים, כך יש גם הרבה בחינות משיח – וכמו שידוע בהלכה שבכל מינוי על הציבור יש דין מלך במובן מסוים, כך אחרי שה’ בוחר את המשיח שלו, המשיח של כלל ישראל, כל יהודי גם בוחר לו בחינת ‘משיח’ ששייכת לו).

אם כן, ה’ ‘צריך’ את התורה בשביל לגלות את לבו, לגלות את המשיח, לגלות בדבור את ה”סוף מעשה במחשבה תחלה”. “מחשבה תחלה” היא מדרגה גבוהה בעל-מודע, רדל”א ולמעלה מכך (לפני הצמצום), דרגת “יחיד” ממש. אי אפשר ‘לחשוב’ את מה שנמצא ב”מחשבה תחלה”, וכבר יותר קרוב שהוא יתגלה בדבור מאשר במחשבה מודעת, כנודע שבדבור יש ‘פליטות’ וגילויים מהלא-מודע (אף שיש לו שייכות לאותיות המחשבה, שמתגלות באותיות הדבור). אבל אחרי הגילוי בדבור, העיקר הוא ה”סוף מעשה” בפועל, המשיח עצמו, ולשם כך ה’ צריך את ישראל. גם התורה שמחה בישראל משום שהתורה מדברת על משיח, וכל יהודי הוא ‘היכי תימצי’ של משיח.