שמע ישראל

חודשי תמוז ואב הולכים יחדיו. גם בחכמת הקבלה, חודש תמוז שייך לשבט ראובן ולחוש הראיה (ראו-בן), וחודש אב שייך לשבט שמעון וחוש השמיעה. ראובן-שמעון, ראיה-שמיעה – מה פירוש הדברים?

ראיה ושמיעה

לפני שנגיע לשבט שמעון, בואו ונראה (או נשמע) תחילה, מה ההבדל בין חוש הראיה לחוש השמיעה? מצד אחד, בראיה יש תחושת אמת וודאות. אפשר לשמוע סיפורים שונים ומשונים, אבל כאשר רואים בעיניים הכל ברור, “טוב מראה עינים”, ו”לא תהא שמיעה גדולה מראיה”. לכן נאמר “אתה הראית לדעת כי ה’ הוא האלהים” – אתם ראיתם בעיניכם! אך מצד שני, בראיה פוגשים רק את החלק החיצוני של הדבר, מראה עיניים יכול להוליך שולל ולהסתיר את האמת הפנימית, ואילו השמיעה היא קליטה פנימית, הבנה.

הנה למשל הפסוק המפורסם ביותר “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד” (שאותו קוראים בפרשות התורה במהלך חודש אב) – מדוע נאמר “שמע ישראל” ולא “רְאֵה ישראל”? אפשר לפרש שבאמת אם היינו זוכים היה כתוב “ראה ישראל”, במדרגה גבוהה של וודאות. אבל סוף-סוף, לאחר שבתורה כתוב “שמע ישראל”, פירוש הדבר שיש מעלה מיוחדת בשמיעה. לפעמים, כאשר פותחים את העיניים ורואים את העולם הגדול, קשה לראות ש”ה’ אלהינו ה’ אחד”. העולם מעלים ומסתיר על הבורא, ולכן נוהגים לכסות את העיניים כשאומרים “שמע ישראל”. כלומר, דווקא השמיעה מאפשרת לגעת ברובד הנסתר, להסיר את המסך המטעה ומבלבל ולשמוע את האמת הפנימית הבוקעת מאחוריו.

שמעון ולוי

ועכשיו נגיע לשבט שלנו, שמעון. שמעון, הבן השני של יעקב אבינו, נקרא בפירוש על-שם השמיעה, כמו שאמרה לאה אמנו “כִּי שָׁמַע ה’ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי”. באמת, לפי מראה העיניים, נראה ששמעון הולך ומסתבך… כבר בגיל צעיר, לקחו שמעון ולוי את חרבם והרגו את אנשי העיר שכם, ובכך עוררו את כעסו של יעקב. שמעון ולוי עמדו גם בראש החטא של מכירת יוסף, ולכן כאשר ברך יעקב את בניו לפני מותו, הוא לא העניק ברכה לשמעון ולוי, “אָרוּר אַפָּם כִּי עָז”!

אך בהמשך נפרדות דרכיהם של שמעון ולוי. לוי הופך לשבט המוביל בעם ישראל, ממנו משה רבינו ואהרן הכהן, וכולו מוקדש לעבודת ה’. ואילו שמעון ממשיך “לעשות צרות”, שהרי בני שבט שמעון עומדים בראש החוטאים בחטא בעל פעור והזנות עם בנות מואב ומדיָן. הביקורת כלפי שבט שמעון כה גדולה, עד שמשה רבינו בברכותיו לפני מותו פשוט מתעלם מקיומו של שמעון (ואילו לוי זוכה לשבחים). נראה שדברי לאה אמנו “כי שנואה אנכי” מלווים את שבט שמעון, שהופך לשנוא-דחוי בין השבטים. לפי זה, מתאים לפגוש את שבט שמעון בחודש אב, שחלקו הראשון נראה קצת מבויש ודחוי בלוח השנה, “משנכנס אב ממעטין בשמחה”…

אבל המתינו רגע להמשך, אל תעצרו כאן באווירה עצובה.

שמעון ויהודה

כמו שראינו ושמענו, צריך לחפש מאחורי הרובד הגלוי, לשמוע מה באמת יש בשבט שמעון מעבר למה שרואים בו. ובכן, מתברר שבשמעון נמצאים כוחות גדולים שאין לוותר עליהם! נחזור למעשה שכם. כזכור, שכם בן חמור חטף את דינה ואנס אותה. שמעון ולוי הגיבו בפעולת נקמה והרגו את כל אנשי שכם. ראשית, וזה הכי חשוב: שמעון ולוי הם “אכפתני’קים”! הם לא יכולים לשתוק כשקורה דבר כה חמור, כשאחותם כה פגועה וכאשר משפחת יעקב כולה הופכת לטרף-קל בעיני העמים. גם בוויכוח בין יעקב לבניו לא ברור מי מנצח, האם היה מוצדק לעשות “פעולת תגמול” קשה, כיון שכל אנשי שכם הם “תומכי טרור”, או שהיה צריך לתת צ’אנס לניסיונות פיוס. מה שברור הוא ששמעון ולוי אומרים את המלה האחרונה, “הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!” כלומר, הדבר נגע להם במקום מאד עמוק, בעצם הנפש, ולכן הם פעלו במסירות נפש וללא חשבונות. לעומת הדחף העצמי הזה, כל השיקולים של יעקב, וגם כבוד-האב, אינם מחזיקים מעמד.

האכפתיות של שמעון מתבטאת גם ביחס אוהב ועדין כלפי דינה אחותו. לאחר המעשה המביש, דינה נותרה פגועה. מי ירצה כעת לקחת אותה לאשה? עד ששמעון הבטיח לה שהוא עצמו ישא אותה (בהתאם לדעה שהדבר היה מותר אז, לפני מתן תורה[1]).

אז מה עושים עם כזה דחף? יש כאן עוצמה גדולה שאיננו רוצים לוותר עליה (עוצמה של “תוהו”), אבל בהתפרצויות בלתי-מבוקרות אי אפשר להנהיג את הציבור. הקנאוּת טובה לפעמים, כמו שמרים בתוך העיסה, אבל צריך לתחום אותה במקום הנכון. לכן אומר יעקב אבינו “אָרוּר אַפָּם כִּי עָז” – האכפתיות טובה, הכעס בעייתי. ולכן “אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל”, שמעון ולוי לא יהיו כשאר השבטים אלא מפוזרים בכל השבטים.

מה הכוונה? על שבט לוי אנו יודעים שהוא לא קיבל נחלה כשאר השבטים, אלא ערים המפוזרות בכל הארץ. אך גם לנחלת שבט שמעון היה מעמד מיוחד, “מֵחֶבֶל בְּנֵי יְהוּדָה נַחֲלַת בְּנֵי שִׁמְעוֹן… וַיִּנְחֲלוּ בְנֵי שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ נַחֲלָתָם” – שבט שמעון “נבלע” בתוך שבט יהודה! יהודה, שבט המלוכה הגדול, מכיל את שמעון בקרבו. גם בברכות משה רבינו יש רמז טוב לשמעון: מיד אחרי ברכת ראובן, נאמר “שְׁמַע ה’ קוֹל יְהוּדָה” – שמעון בתוך יהודה הכולל ומתקן אותו. באמת, יהודה לא רק “מרגיע” את שמעון, אלא רוכש את העוצמה שלו ומשתמש בה לחיוב. יותר מזה, נראה שרק בזכות קורטוב הקנאות החריפה של שמעון זוכה יהודה למלכות, כמו שאומר הרמז היפה בגימטריא: יהודה ועוד שמעון שוה מלכות!

שמעון המלמד

והנה מוסיפים חז”ל: “אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, אין לך עניים, סופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים” – שמעון מתפזר בקרב העם לא רק כעני המחזר על הפתחים אלא גם בתור “מלמד תינוקות”. כלומר, הוא מנחיל את הקנאות שלו לילדים הקטנים, מגדל אותם להיות אכפתניקים ובעלי מסירות נפש (את תכונת המתינות המאזנת הם יקבלו כבר מההורים…). אם כן, יעקב אבינו לא נתן ברכה גלויה לשמעון ולוי (גם לא לראובן) – כי חשוב לו לחנך אותם, אבל בתוך דבריו מסתתרת ברכה סמויה. אולי לא רואים אותה, אבל בהחלט אפשר לשמוע… במלים אחרות, גם אם שמעון נראה יורד ונופל, לבסוף יתברר שזוהי “ירידה צורך עליה”.

כעת נגיע לחודש אב. אמנם החודש הזה לא נראה שמח במיוחד בתחילתו, אבל מיד לאחר תשעה-באב מתחילים להרגיש משהו טוב באוויר, עד שבאמצע החודש ושיאו מגיעים לט”ו באב, חג האהבה הטהורה בנישואי איש ואשה, “לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב”. באמת, הטובה הגדולה נמצאת כבר מתחילת החודש: אמנם בינתיים (בזמן החורבן) יש מנהגי אבלות, אבל זהו למראית-העין בלבד. מתחת לפני השטח, זו “ירידה צורך עליה”, ודווקא בשיאה של אבלות החורבן אפשר לשמוע את הנחמה של מנחם-אב, כאשר בתשעה באב נולד מלך המשיח. דווקא כאשר המקדש נשרף לנגד עינינו, בממד הנסתר מתחילה להיוולד הגאולה.

את חודשי הקיץ פתחנו בחודש ניסן, חודש הגאולה של שבט יהודה, והנה מתברר שגם חודש אב של שבט שמעון מצטרף לחגיגה: אב הוא האביב! כך גם מציינים חז”ל את העובדה שתשעה באב חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל יום ראשון של פסח (ט”ו בניסן) באותה שנה.

שנשמע בשורות טובות, וחודש אב יהיה לנו הכי אביבי ושמח בעולם!