שנאת הבלתי-מובן

בפרשת מקץ אנו נמצאים באמצע הסיפור של יוסף ואחיו, סיפור מתח מלא תהפוכות. גיבור הסיפור, יוסף הצדיק, הופך מאחד שכולם עושים בו כרצונו, עבד נרצע, לשליט הכל-יכול במצרים. האחים, שבפרשה הקודמת מכרו את יוסף לעבד, באים עכשיו לפניו בהכנעה והוא מעליל עליהם שהם מרגלים…

משנאה לאהבה

כזכור, הכל התחיל בשנאת האחים ליוסף, שנאה יוקדת וקנאה מרה שכמעט הביאו לרצח. והסיפור לא יסתיים עד שהשנאה תחלוף ובמקומה תבוא האהבה. מאז ועד היום, חטא מכירת יוסף – חטא השנאה והפירוד בתוך עם ישראל – הוא הבעיה הכי גדולה שלנו, עד שיבוא על תיקונו באהבת-ישראל ואחדות אמת, כמו שמבטיח הנביא ש”עץ יוסף” ו”עץ יהודה” יהיו לעץ אחד.

בפרשות שלנו, יוסף לוקח על עצמו את התפקיד של תיקון השנאה, ולכך נועדה כל העלילה המסובכת שהוא מגלגל. כמו במאי מוכשר, הוא מוביל את אחיו צעד אחרי צעד לחרטה על מכירתו, וללקיחת ערבות על בנימין אחיו, עד שהקרקע בשלה לאיחוד המחודש של המשפחה.

אבל כדי לתקן את השנאה לא די לפזר הצהרות של אהבה. צריך לרדת עד לשרש השנאה ומשם להפוך אותה לאהבה. מהי, אם כן, השנאה ומהן הסיבות שלה?

שנאת הבלתי-מובן

מדוע באמת שנאו האחים את יוסף? סוף סוף, האחים הם “שבטי יָ-הּ”, ולכולם יש את המידות הטובות של יהודים רחמנים וגומלי-חסדים, ומהיכן מגיעה שנאה כזו תהומית?

השנאה באה מחוסר הבנה, מחוסר הכרה אמיתית של האחר. אפשר אף לומר שהפירוש הראשון של המושג שנאה הוא חוסר ההבנה עצמו. כך אנו רואים כבר אצל יעקב ולאה: “שנואה לאה” פירושו שלאה היא בלתי-מובנת ליעקב, במיוחד יחסית לרחל אחותה שיעקב אוהב ומבין, “משדר על הגל שלה” (וראו בדברינו לפרשת ויצא על רחל ולאה). וכך אצל יוסף ואחיו: יוסף הוא פשוט לא מובן. לפי הפשט, יוסף הוא ה’בן-יקיר’ שצמוד לאב הזקן (“בן זקונים”) ומעדכן אותו על מה שקורה אצל האחים, הוא חולם חלומות משונים שאינם מתאימים לעולמם של האחים – מה פתאום שהוא ימלוך? – והוא מתבלט בלבוש מיוחד. בקיצור, מה הוא רוצה בכלל? השוֹנוּת של יוסף לא מובנת וזו עצמה השנאה כלפיו, שנאה ההולכת ותופחת ומלבה את עצמה.

אך יותר לעומק, עיקר השנאה ליוסף אינה בגלל הסממנים החיצוניים של השוֹנוּת שמנינו, כל אלו קשורים לאי-הבנה מהותית יותר בשאלה הכי חשובה – מה בכלל תפקידנו כאן בעולם, מהי עבודת ה’ שלנו. מבואר בחסידות שבאמת יש הבדל מהותי בין מדרגת יוסף למדרגת האחים. יוסף יכול לרדת לכל מקום, להשאר שם בצדקתו מתחילה ועד סוף, נאמן לגמרי למקורו, ולהצליח לפעול במקום בו הוא נמצא, להביא את האור מלמעלה ולהורידו עד למטה-מטה – ממש כמו נר החנוכה שאותו מדליקים דוקא בחוץ ובחושך. נראה שיוסף כאילו נמשך כל פעם לבור עמוק יותר, הוא מושלך לבור (מלא נחשים ועקרבים), הוא יורד למצרים, הוא מושלך לבית-הסוהר (הנקרא גם הוא ‘בור’) – אך כמה שהבור יהיה עמוק וחשוך ומפחיד, יוסף קם על רגליו, עושה ומצליח ומאיר את חשכת הבור (בניגוד ליהודה שאמנם “יורד” מאחיו, אבל הירידה הזו לכאורה לא כל-כך מוצלחת). כל העבודה הזו רחוקה לגמרי מדרכם של אחי יוסף, הם יודעים לעסוק בשלהם (כמו לרעות את הצאן) ולהיות קשורים לה’, כנזקקים המשתוקקים למקורם, אך לא כשליחים ההולכים להשפיע במקומות אחרים וזרים.

מכל מקום, אי-ההבנה הוא המפתח לכל התופעה של שנאה. שונאים את האחר כי לא באמת מבינים אותו, הוא אחר ושונה ואי אפשר לתקשר איתו, ובסוף הוא גם מאיים עלי. מכאן בא הניכור בין הפלגים השונים בחברה, מכאן באים יחסי-אנוש גרועים, ומכאן מגיע כמובן חוסר שלום-בית בתוך המשפחה.

התיקון: הכרה אמיתית

אם השנאה באה מחוסר הבנה, הכרה וידיעה – אזי התיקון יבוא בידיעה והכרה אמיתית. אכן, המפגש הראשון של יוסף עם אחיו, לאחר 22 שנות ניתוק, מתואר כך: “וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת… וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ“. הציר הבולט בשני פסוקים אלו הוא כמובן ההכרה (וזוהי ההופעה הכי ‘צפופה’ של הפועל הזה בתנ”ך) – יוסף מכיר אבל מתנכר, ושוב נאמר שיוסף מכיר, אך האחים אינם מכירים אותו. נשים לב שגם המלה ‘וַיִּתְנַכֵּר‘ (התנהג כנכרי) באה מאותו השרש של וַיַּכִּרֵם והכרה, כמו בהרבה שרשים המופיעים במשמעות הפוכה.

העובדה שיוסף מכיר את האחים היא התחלת התיקון. גם אם בהתחלה יוסף ‘פספס’ כשהביא את דבת האחים רעה, עכשיו הוא מכיר אותם כראוי, ולאט-לאט הוא מלמד אותם להכיר גם אותו. אכן, מתברר שאין זה כה פשוט להכיר, יש הכרה לפנים מהכרה, הכרה חיצונית והכרה פנימית. לכן אי אפשר סתם-כך לגלות לאחים כמה עובדות שאולי לא ידעו – זו תהיה ידיעה חיצונית שלא תבקע את חומת הניכור. צריך להגיע להכרה פנימית ואמיתית, הכרה שתביא להבנה ואהבה.

המידע החיצוני

נתבונן, אם כן, מהי הכרה אמיתית. ראשית נציין שבמושגים של פנימיות התורה ההכרה שייכת, יותר מכל, לספירת הדעת, כמו שמובן כבר מהשימוש הרגיל במלה דעת – לדעת משהו או מישהו.

בכל דבר אליו אנו מפנים את כח הדעת שלנו, ניתן להשאר בממד חיצוני וניתן להגיע לממד פנימי יותר. הדעת החיצונית ביותר היא מה שנקרא היום מידע. בכלל, אנו נמצאים היום ב”עידן המידע” – המון מידע על כל דבר, מידיעות-ראשונות ועד ידיעות-אחרונות, והכל נמצא וזמין בהישג יד, רק תקליד את המלה הנכונה בגוגל… אך האם מהפכת-המידע הופכת אותנו לאנשים טובים יותר? אין ספק שהמידע הוא כלי אדיר, ואפשר לעשות בעזרתו המון דברים טובים – אבל האם הידיעה עצמה טובה? האם היא משנה במשהו את האדם היודע? נראה שהרבה אנשים טועים לחשוב כך: מרוב התלהבות מכמות המידע והאפשרויות הגלומות בו, וגם מתוך התמכרות ממש, הופכים את המידע לא-להים המודרני (וכוס הקפה מול מסך המחשב היא קרבן מנחה לפניו…).

האמת, כמובן, אינה כן. גאולת האדם לא תהיה בכך שהוא ידע יותר, במובן השטחי של המידע. חזון אחרית הימים אינו שהאדם יהפוך לחמור-נושא-ספרים, וגם לא למחשב נייד. ודאי וודאי שיחסי-אנוש מתוקנים אינם פונקציה של יותר מידע חיצוני. אני יכול לדעת על השני המון דברים – מהתחביבים שלו ועד לתיק הרפואי – אבל עדיין אינני מכיר אותו, אינני מבין אותו באמת. שלא לדבר על בני זוג המנסים לבנות בית משותף רק לפי “רשימת מכולת” של מידע מפורט האחד על השני.

הידיעה החיצונית נוגעת רק בצד החיצוני, השטחי והנראה לעין, של הדבר אותו אני יודע – ובהתאמה, גם הנפש שלי משתתפת רק ברובד החיצוני ביותר שלה, ללא מעורבות נפשית אמיתית. מערכת יחסים כזו נקראת “אחור באחור” (הצד ‘האחורי’, החיצוני שלי נוגע בצד האחורי שלך), ללא מגע אמיתי ופנימי בין הצדדים.

ידיעה פנימית – ‘הרגש’

מעבר למידע החיצוני קיימת ידיעה פנימית, שבה הנפש עצמה שותפה ובה מצליחים לגעת ברבדים הפנימיים של האחר. כאשר אני עוסק בנושא מסוים, רצוי ונכון לרכוש עליו הרבה ידיעות חיצוניות, אבל להיות מכוון לקלוט את מה שמעבר לים-המידע. בתוך כל הידיעות, אני מנסה להקשיב ולחוש מהו הדבר עצמו – ולא רק מה שמבוטא בהגדרות ברורות, במילים או במספרים.

בלשון החסידות, הדעת הפנימית נקראת ‘הרגש’. כך מלמדת החסידות שבעיסוק בידיעת ה’, “דע את אלהי אביך”, עלינו להגיע לפנימיות הדעת, מתוך כל ההתבוננות להצליח לחדור אל הפנימיות ולהרגיש אותה, בנגיעה שמעבר למלים. כאשר מגיעים לרמה כזו של דעת, קיימת התקשרות אמיתית בין האדם היודע לדבר הידוּע, וכך ידיעת ה’ אינה עוד פיסת מידע בארון הספרים שלי, אלא קשר עמוק וחי עם ה’.

ובתחום יחסי-האנוש, ידיעה פנימית היא הבנה אמיתית של השני, וממילא מסתלקת השנאה ומגיעה האהבה. הידיעה הפנימית אינה רק ידיעה יבשה, אלא יחס פנימי לשני, יחס של “פנים בפנים” שבו אנו מביטים זה בזה, לב אל לב ונפש נוגעת בנפש. בידיעה החיצונית ראיתי את כל מה שיש בך, אבל בידיעה הפנימית אני מרגיש גם את מה שמעבר לרובד הגלוי שלך – את השרש הלא-מודע שלך – ורק כך אני באמת יכול להבין אותך, עד לרגש של הזדהות עמוקה ורחמים רבים. ליתר דיוק, הכל מתחיל בזה שמחליטים מראש לא להשאר בתחום הידיעה אלא לרדת ולרחם בפועל על השני, ומכח זה זוכים להגיע לידיעה פנימית שחוזרת ומאפשרת להגיע באמת עד הזולת.  

ידיעה עצמית – הכרה ונישואין

עברנו מידיעה חיצונית לידיעה פנימית, אך “גבוה מעל גבוה” – יש רמה נוספת מעל הידיעה הפנימית.

בידיעה הפנימית יש אמנם מפגש אמיתי של הפנימיות שלי עם הפנימיות של האחר – וממילא יש הבנה והזדהות, ‘הרגש’ פנימי שלי הנוגע בשני – אבל עדיין מדובר במפגש בין שנַיִם שוֹנִים, מפגש שמצריך תהליך של הקשבה, הפנמה והעמקה. לכן, כמה שהידיעה הפנימית חודרת לעומק, יש מרחק שהיא אינה יכולה לגשר עליו: אם השני נמצא כבר “בשאול תחתית” אזי חוט-התקשורת בינינו הולך לאיבוד, אני לא מצליח להתחבר אליו וכל הרחמים והאמפתיה שאני מנסה לגייס אינם עוברים את הפער הזה. נראה שאותו אחד הוא בגדר “כל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו”, והדעת שלי אינה יכולה להגיע אליו.

אך קיימת ידיעה מסוג אחר, ידיעה עצמית. בידיעה העצמית אני פשוט חווה אותי-עצמי ואת השני כדבר אחד, וכשם שאני “מבין את עצמי” הכי טוב בעולם (אם כי גם את זה צריך ללמוד!), כך אני מבין את השני, מתוך תחושת אחדות גמורה. ידיעה כזו יכולה לגבור על כל פער בין האחד לשני, כי כעת אני קולט לא רק את השרש הנסתר שלך, את מה שבעל-מודע, אלא מגיע היישר אל השרש של השרש, אל המקום שבו אתה ואני נמצאים יחד באחדות גמורה בתוך האין-סוף. לכן אני מסוגל להגיע אליך לא רק בשרש שלך ב”כלל ישראל”, אלא בכל מקום שאתה נמצא כפרט, כי אני מגלה את הקשר העצמי שיש בינינו (כמו קשר “לא מקומי” בין חלקיקים במרחק עצום), גם אם התדרדרת מטה-מטה ונראה שאפסה כל תקוה, מכל מקום “ואציע שאול – הנך”, גם בשאול ניתן לגלות שקשר עצמי עם ה’ לעולם אינו הולך לאיבוד (ואין מה שמונע מן העצמות להיות בכל מקום)!

גם כאן, האפשרות להגיע לידיעה עצמית, הדעת במובנה העמוק ביותר, מתחילה בזה שיש החלטה ברורה לרדת אל הזולת הכי למטה שאפשר – זהו הדחף של יוסף להגשים ולאַמֵת את כל החלומות הגדולים. הדחף הזה להביא את האמת למטה, מאפשר למצוא את נקודת האמת העצמית בתוך הדעת, ושוב לרדת מכח זה למטה ולהצליח.

הידיעה העצמית היא ההכרה שעליה מדובר אצלנו, “ויכר יוסף את אחיו”. הדבר רמוז כבר בפירוש רש”י לפסוק: “מדרש אגדה, ‘ויכר יוסף את אחיו’ כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו וריחם עליהם, ‘והם לא הכירוהו’ כשנפל בידם לנהוג בו אחוה” – הרי שהכרה כאן פירושה גם רחמים ואחוה, רחמים כאלו היכולים להגיע גם עד אלו שמצידם הקשר לכאורה ניתק לגמרי, הם לא נוהגים באחוה אבל יוסף כן נוהג באחוה. זו מדרגה שהידיעה הפנימית, יחס של “פנים בפנים”, אינה מגיעה אליה.

אך יותר מזה, המושג של הכרה רומז לקשר של נישואין בין איש ואשה, כמו שרמוז בדברי רות המואביה לבועז “מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה” (וגם כאן יש משחק-מלים בין הכרה לנכרי, כמו אצלנו “ויכירם ויתנכר”). בהכרה החיצונית ניתן לקיים מערכת יחסים חיצונית יחסית, עם זכויות וחובות, מה אני עושה ומה את עושה. בהכרה הפנימית יש כבר אהבה אמיתית בין בני הזוג, כאשר כל אחד מבין את השני ומזדהה איתו באמת. אך בהכרה העצמית בני הזוג פשוט מרגישים אחדות גמורה. זו הכרה שיכולה להגיע לנכרי וליצור איתו קשר עצמי, קשר של נישואין, “עצם מעצמי”.

הסוד של יוסף הצדיק הוא להגיע אל אותה “הכרה עצמית” ומשם להצליח לגשר על הפער בינו ובין האחים, להבין אותם באמת, ולהביא אותם שגם הם יבינו אותו. כך מוסבר שמה שנאמר בלידת יוסף, “יוסף ה’ לי בן אחר” רומז לכך שבכוחו של יוסף להפוך את ה’אַחֵר’ ל’בֵּן’, להכיר את הנכרי.

כאמור, תהליך החיבור בין שבטי ישראל עוד לא נשלם. כאשר נדע ונבין איש את רעהו, בהכרה פנימית ובהכרה עצמית, אז תבוא הגאולה לעם האחד והמיוחד.