שער הנון

תספרו חמשים יום

בתורה, ענינו העיקרי של חג השבועות הוא היותו היום החמשים של ספירת העומר – היום המשלים את ספירת שבעת השבועות הנספרים ממחרת יו”ט ראשון של פסח. גם הענין הנוסף שאנו מדגישים, כתקנת חז”ל, בחג השבועות – היותו “זמן מתן תורתנו” – קשור בסיום הספירה. התורה אמרה “תספרו חמשים יום”, אך בפועל אנו סופרים רק ארבעים ותשעה ימים (“וספרתם לכם… שבע שבתות תמימֹת”). בחסידות מוסבר כי ה’ הוא הסופר את היום החמשים ומוציא אותנו ידי חובה בספירתו, ומכיון שאנחנו סופרים את כל ארבעים ותשעת הימים הקודמים גם ספירת היום החמשים נקראת על שמנו, על אף שלא אנו הסופרים בפועל. את היום החמשים אין אנו מסוגלים לספור בכחות עצמנו (כפי שיתבאר), אך כאשר אנו עושים כל אשר ביכלתנו בספירת הימים הקודמים מהוה ספירה זו הכנה לספירה האלקית של היום החמשים וספירה זו נקראת על שמנו (ועל זו הדרך גם המימוש של “עשו כל אשר ביכלתכם להביא את משיח צדקנו בפועל ממש” גורם לכך שביאת המשיח נקראת על שמנו, על אף שתהיה אלקית ופתאומית, מנותקת לכאורה מהכנתנו וצפיתנו – “ופתאֹם יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים”).

מדוע אין אנו סופרים בעצמנו את יום החמשים? חמשים ימי הספירה מכוונים כנגד חמשים שערי בינה. מעבר לכך שבארבעים ותשעה הימים מתקנים את ז מדות הלב (שכל אחת מהן כלולה מ-ז – חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו’) הרי שזוכים בכל יום להשגה חדשה, לגילוי בנפש של עוד אחד משערי הבינה. ביום החמשים מתגלה השער הנון, ולשער זה אין האדם יכול לזכות בכח עבודתו (כפי שכתב הרמב”ן בהקדמתו לתורה). לכן, את היום החמשים אין האדם יכול לספור בעצמו, ורק אם הוא זוכה לכך (בכח עמלו להשיג את ארבעים ותשעת השערים הניתנים להשגה) ה’ סופר יום זה בשבילו ומגלה לו את שער הנון.

על שער הנון בקש משה “הראני נא את כבֹדך” ולא נענה אלא ב”וראית את אחֹרי ופני לא יראו”. אחורי ה’ הם הנהגתו את המציאות, הנהגה השייכת לארבעים ותשעה שערי הבינה התחתונים. לראית שער הנון לא זכה משה בימי חייו, ורק בעת הסתלקותו זכה משה לראית שער הנון (שעל כן נקבר משה בהר נבו – הר נ בו – ומקום קבורתו אינו נודע, בסוד שער הנון). אכן, בעת מתן תורה זכה משה רבינו – ומכחו זכו לכך כל ישראל עמו – להארת פני ה’, לגילוי שער הנון (שעל כן חוו כל ישראל מעין הסתלקות במתן תורה, כשעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם – “נפשי יצאה בדברו”), אלא שבשל חטא העגל ניטלה הארה זו ושוב אינה מתגלה בעולם בשלמות עד עת קץ. בסגנון אחר נאמר כי בשעת מתן ניתנו למשה אלף אורות אשר ניטלו ממנו בחטא העגל, והם חוזרים ומאירים לו בכל שבת, שעל כן בשבת נאמר בו “ישמח משה במתנת חלקו” – ישמח אותיות משיח, בשבת מתגלה במשה סוד “הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון” והוא זוכה לגילוי שער הנון שניטל ממנו לאחר מתן תורה ויחזור להתגלות בשלמות רק לעתיד לבא, בימות המשיח.

במאמר זה ננסה להתבונן מעט במשמעות גילוי שער הנון שיש לחוות מחדש בכל חג שבועות – בו חוזרת ומתגלה הארת מתן תורה – ובהשפעה שצריכה להיות לגילוי זה במשך כל השנה.

תכלית הידיעה שנדע שלא נדע

אחד ההסברים בחסידות לשער הנון הוא על פי מאמר הקדמונים כי “תכלית הידיעה שנדע שלא נדע” – שער הנון הוא חוית ה”איני יודע” שחש האדם לאחר שהשיג כל מה שניתן לו להשיג, לאחר ששיער במוחו את כל ארבעים ותשעה שערי הבינה הניתנים להשגה. על חוית “איני יודע” עמוקה זו דרש מורנו הבעל שם טוב זי”ע את דברי חז”ל “הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו” (“הלואי אותי עזבו” ובכל זאת “ותורתי שמרו” משום “שהמאור שבה מחזירם למוטב”):

מהבעש”ט ביאור הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. פירוש, כי תכלית הידיעה שלא נדע, אמנם יש ב’ סוגים שלא נדע. א’ מיד, שאינו נכנס לחקור ולידע מאחר דאי אפשר לידע, ב’ שחוקר ודורש עד שידע שאי אפשר לידע. וההפרש בין זה לזה, משל למה הדבר דומה, שנים שרוצים לידע את המלך ואחד נכנס בכל חדרי המלך ונהנה מאוצרי והיכלי המלך ואחר כך לא יוכל לידע המלך, והשני אמר מאחר שאי אפשר לידע המלך לא נכנס כלל לחדרי המלך ולא נדע מיד. ובזה יובן ודאי בשני סוגים הנ”ל, “אותי עזבו” מלידע, שאי אפשר, מכל מקום “הלואי אותי עזבו” מתוך החקירה והידיעה, אחר ש”תורתי שמרו”.

הבעל שם טוב מסביר כי על אף ש”תכלית הידיעה שלא נדע” – שהרי אין סיכוי ששכל מוגבל יתפוס את האלקות האין סופית, וכמאמר הזהר: “לית מחשבה תפיסא בך כלל” – הרי אינו דומה מי שמגיע לתכלית זו לאחר לימוד תורה רב ודרישת ה’ בכל כח השגתו לבין מי שמראש מיאש עצמו מלדרוש את ה’ ולהשיגו כפי יכולתו. וההבדל פשוט: מי שמראש מתיאש, בקדושה מדומה, ופורש מנסיון לדעת את ה’ מאמין שה’ הוא אין סופי ובלתי מושג, ואילו מי שמגיע למסקנה זו אחרי עמל ויגיעה רבים יודע זאת בבירור (וכפי הנוסח המדויק, “תכלית הידיעה” היא “שנדע שלא נדע”).

ועוד, גם אמונתו של הראשון איננה מבוררת דיה – זו אמונת תהו של “פתי יאמין לכל דבר”, שעלול ליפול מתוכה גם לאמונות זרות וטפלות. לכן, מבאר הצמח-צדק, אמונה מבוררת מתחילה מחויה של “ניכרין דברי אמת”, כאשר מתוך חקירה ודרישה רבה באים אל עומקו של ענין ומשיגים את הפלאתו, ורק מתוך כך ניתן להשליך את כל עצמת האמונה אל נקודת הפלא שהתגלתה, אל נקודת אי-הידיעה שמעל כל הידיעות המאומתות והניכרות.

נקודת פנימיות הלב

לפי זה מובן כי בכל ארבעים ותשעת ימי הספירה נכנסים חדר לפנים מחדר בחדרי מלך מלכי המלכים, רואים את אוצרות המלך ואת היכליו וזוכים לאור רב. זהו טוב טעם נוסף בכינוי ימי הספירה ימי המטמונים – מט ימים אותם מונים – על שם מטמוני המלך שזוכים לחזות בהם בימים אלה. רק לאחר מכן, ביום החמשים, נוחלים את ההכרה הברורה כי אין הנברא מסוגל להשיג את בוראו. אכן, דווקא כשזוכים להכרה זו מתלבשת בה גופא מעין תפיסה בעצמות ה’ – התפיסה לה זכינו במתן תורה (שהרי “לית מחשבה תפיסא ביה כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותיה”). מתגלה כי על אף שהאדם עצמו איננו מסוגל להשיג יותר, איננו מסוגל להמשיך ולספור את יום החמשים של ספירת העומר, הרי שאת היום החמשים סופר ה’ בשבילנו ומתגלה אלינו במתן תורה.

שער הנון איננו נתפס במח האדם, אך בהכרת “איני יודע” פנימית, הבאה על רקע מאמץ השגה מירבי, יש תפיסת אלקות בלב האדם. כך מבואר כי על אף ש”לית מחשבה תפיסא ביה כלל” הרי “רעותא דלבא תפיסא ביה”. לכאורה, כל ימי הספירה הם ימי תיקון הלב, הנתקן מכח השגות הבינה המאירות בו (בסוד “בינה ליבא”). מכך ברור שהמח הוא הגבוה מהלב, השולט בו והמתקנו. אם כן, כיצד ניתן לומר שדווקא ביום החמשים זוכים לתפיסת לב עליונה (שלמעלה מכל השגות השכל) באלקות?

אכן, על אף ש”המח שליט על הלב בתולדתו” מבואר כי מדובר רק בחיצוניות הלב, ואילו פנימיות הלב גבוהה ועצמית הרבה יותר מכל השגות השכל החיצוניות – “פנימיות הלב שליט על המח”. במשך כל ימי הספירה, כשבאים בחדרי המלך, זוכים להשגות הנתפסות בשכל, ועל האדם “לקחת ללב” את ההשגות הללו, לתקן ולהאיר באמצעותן את המדות הבהמיות של חיצוניות הלב. אך ביום החמשים, כשמתיאשים מהשגת המלך בשכל, זוכים כמתנה מלמעלה לגילוי נקודת פנימיות הלב, בה ההכרה ש”איני יודע” הופכת לאחיזת האמונה הבהירה והמבוררת באלקות.

היחס בין חוית ה”איני יודע” של שער הנון לבין תפיסת האלקות לה זוכים בו הוא היחס בין שתי אותיות הנון – נ כפופה ו-ן פשוטה. חז”ל דרשו כי נון רומזת ל”נאמן” (בעל עצם האמונה, שהוא סוד שער הנון, כנ”ל), ואמרו “נון כפופה נון פשוטה – נאמן כפוף נאמן פשוט”, ופירש רש”י: “‘נאמן כפוף’ – אדם כשר צריך להיות כפוף ועניו וסופו להיות פשוט וזקוף לעולם הבא”. דמות ה”נאמן” בתורה היא כמובן משה רבינו, בו נאמר “בכל ביתי נאמן הוא”. בעולם הזה, כ”גואל ראשון”, משה רבינו הוא “נאמן כפוף”, ואין “כפוף ועניו” יותר ממנו – “והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”. אך בעולם הבא, כ”גואל אחרון”, יהיה משה רבינו “נאמן פשוט” הזוכה לגילוי שער הנון. גם לעניננו, חוית ה”איני יודע” של שער הנון – ההרגשה שאין כל השגה באלקות – היא חויתו של ה”נאמן כפוף”, ואילו חוית תפיסת האלקות שבשער הנון היא חויתו של ה”נאמן פשוט”. היחס בין שתי חויות אלו, הבאות כאחד – ההרגשה שהאדם לא יודע וההרגשה שהוא כן יודע – הוא בסוד “לא כן עבדי משה – בכל ביתי נאמן הוא”.

ילכו מחיל אל חיל

לאור ההבנה שה”איני יודע” של שער הנון אינו העדר-תפיסה, אלא סוג של תפיסה על-שכלית התלויה בעבודת הכנה רבה, ברור כי יש מקום להעמקת הבנת שער הנון, לנסיון למשש אותו ולהצביע לכיוונו. על אף שמדובר בהשראה עליונה, השראה זו נקראת על שמנו בשל עבודתנו והכנתנו לה בכל כוחנו – הן על ידי עבודת התבוננות ותיקון הלב והן על ידי התקשרות לדמויות שזכו לה (כפי שיתבאר לקמן באריכות). וכשם שעלינו להתכונן להשראה זו מראש, כך עלינו להתעצם עמה ולהפנימה בתוכנו לאחר שאנו זוכים לה בחג מתן תורה. ועוד, מכיון שלהשגת שער הנון יש ממשות והיא סוג של תפיסה פנימית, ברור גם כי יש מקום להעמקה ולהתקדמות בתוך תפיסה זו גופא, וכשם שידיעת האדם את בוראו משתנה מיום ליום, כך אי-ידיעתו את ה’ – בבחינת “תכלית הידיעה שלא נדע” – מתעלה ומתפתחת תמיד. מחד, אין בהתעצמות ובהתקדמות זו מעבר לדרגה נעלית יותר, משום ששער הנון הוא כבר גילוי פני ה’ שאין למעלה ממנו. מאידך, דווקא משום כך, יש מקום להתקדמות אין סופית בתוך גילוי זה לכשעצמו. שהרי, וודאי שלאחר שעוברים את סף המדרגות הגבוליות (בהן עוסקים בספירת העומר) אל הבלי גבול האמיתי, נעשות גם אפשרויות ההתקדמות אין סופיות. אזי כל צעד הוא התקדמות שבאין ערוך, וממילא הוא ‘חלק’, איננו נמדד ואיננו נספר כעוד מדרגה של התקדמות.

צורך ההתעצמות וההתקדמות בשער הנון גופא מובלט גם בפשט: כשם ששני הרגלים האחרים – פסח וסוכות – הם בני שבעה ימים, כך גם בשבועות ישנם שבעה ימים להקרבת קרבנות החג. מדוע שבעת ימי שבועות אינם ימי חג כמו ברגלים האחרים, אלא ימי תשלומים בלבד? אילו היו שבעת הימים חלק מהחג, היה נראה שהם המשך הספירה וההתקדמות, אך חג השבועות הוא נקודת שיא שאין אחריה התקדמות והמשך של הספירה. עם זאת, שבעת ימי התשלומים מעידים שיש להעמיק בעצם הענין בו זכו בשבועות ולהתעצם עמו, ועל ידי כך לקחת אותו למשך כל ימי השנה הבאים (כמוסבר שימי התשלומים של שבועות נועדו ‘לארוז’ את מה שזוכים לו במתן תורה).

והנה, רמז לצורך בהתעצמות ובהתקדמות במדרגה לה זוכים בשבועות עולה גם מספירת היום החמשים: אילו היינו סופרים את יום החמשים לשון הספירה היתה “היום חמשים יום לעֹמר” (וכך, לפי המבואר לעיל, סופר ה’ בחג השבועות) – ראשי התבות “חמשים יום לעֹמר” הם חיל. מהיום בו מגיעים ל”חמשים יום לעֹמר” צריך להתקיים “ילכו מחיל אל חיל”. חז”ל דרשו מפסוק זה ש”צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא”. ולעניננו, הצדיקים, אלו שזכו לגילוי שער הנון בחג מתן תורה (“ועמך כֻלם צדיקים”, משום שרגלי כל ישראל עמדו בהר סיני), צריכים להמשיך ולהעמיק את הגילוי לו זכו במשך כל השנה כולה. ורמז נוסף: “חמשים יום” עולה תמיד, ללמד שהענין המתגלה בשבועות צריך להמשיך ולהאיר בלב כל ישראל באופן תמידי, כל השנה כולה.

בשני הפרקים הבאים תתבאר מזויות שונות הדרך לתיקון וגילוי פנימיות הלב וההמשכה משער הנון – הן בממד האישי והן בממד הכללי (הכל מתוך התעצמות עם דמויות הצדיקים השייכים לגילוי שער הנון – ובפרט עם משה רבינו, נותן התורה, שזכה לגילוי שער הנון במתן תורה ובעת הסתלקותו).