שתי גדות לירדן

בפרשת מטות קוראים על בקשת השבטים ראובן וגד לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי. בתחלה הביע משה רבינו את מורת רוחו מהבקשה, אך לאחר הבהרתם-התחייבותם שהם יצטרפו כחלוצים לכיבוש וישוב עבר הירדן המערבי, ורק אז יחזרו לנחלתם בעבר הירדן המזרחי, הוא הסכים לכך.

בהשגחה פרטית, פרשת מטות נקראת כמעט בכל השנים[ב] בסמיכות לכ”ט תמוז – יום פטירתו של זאב ז’בוטינסקי[ג], שטבע את הביטוי “שתי גדות לירדן – זו שלנו וזו גם כן”[ד] (בשירו “שמאל הירדן”, שבא להדגיש את בעלות עם ישראל על הגדה השמאלית, הגדה המזרחית, אותה תבעו בני גד ובני ראובן).

יודגש שמקור הביטוי “שתי גדות לירדן” הוא בניב התנכ”י – “והירדן מלא על כל גדותיו”[ה]. המלה גדה רומזת במיוחד לשבט גד, הפועל בשתי הגדות (יוצא ובא, כאיש צבא, מזו לזו, ממלחמתו למנוחתו) – הוא היוזם והתובע העיקרי למימוש הבעלות בגדה המזרחית (כפי שבולט מהקדמת בני גד לבני ראובן, בהיפוך מסדר הלידה, לאורך כל הפרשיה) והוא גם המעמיד העיקרי של גדודים לכיבוש הגדה המערבית במסירות נפש (כרמוז בברכת יעקב לגד[ו] וכמתואר גם בימי דוד המלך, כאשר הגיבורים העצומים משבט גד חוצים את הירדן העולה על גדותיו כדי להצטרף אליו[ז] ולהפוך לגיבורי דוד[ח]).

[לבני גד ובני ראובן מצטרף בנחלת עבר הירדן גם חצי שבט המנשה, שכלל לא השתתף בבקשת ההתנחלות שם, ובפשטות כוונת משה רבינו בחצית שבט המנשה בין שתי הגדות היתה להדק את הקשר בין שתי הגדות ובין חלקי עם ישראל היושבים בהן. מנשה הוא אותיות נשמה, והירדן רומז לסוד ירידת הנשמה לגוף – ירידה שנעשית בעל כרחה של הנשמה (כפי ששבט מנשה נחל בעבר הירדן בעל כרחו) ותכליתה לחבר את שתי הגדות-הצדדים של הנשמה, כדלקמן.]

שתי גדות הירדן – הצד המואר והצד האפל

אדמו”ר הזקן מסביר[ט] כי בשני צדי הירדן מתגוררים יהודים בעלי שני סוגי נשמות – עבר הירדן המערבי שייך לצדיקים ועבר הירדן המזרחי שייך לבינונים. על צדיקים ובינונים יש ללמוד באריכות בספר התניא, אך בתמצית הצדיקים הם אלה שהניסו את היצר הרע מנפשם (כולל מהלא-מודע שלהם) ואילו הבינונים חיים במלחמה מתמדת בין הטוב והרע בנפשם – ברובד המודע הם מנצחים תמיד, בכח המח השליט על הלב, אך היצר הרע נותר במלוא תוקפו בלא-מודע שלהם, ומשם מנסה שוב ושוב לחדור למודע.

בסגנון נוסף, ניתן לומר ששני סוגי הנשמות הם צדיקים (השייכים לארץ ישראל ‘לכתחילה’, עבר הירדן המערבי) ובעלי תשובה (השייכים לחלק ארץ שהצטרפותו לארץ ישראל היא חידוש, מעבר מצד הקליפה לצד הקדושה, עבר הירדן המזרחי).

בנפשו של כל אדם, שתי גדות הירדן הן בעצם שני צדדים של האישיות – הצד המואר והצד האפל[י]. הצד המואר הוא החלק החיובי-המיושב של הנפש, בו הטוב והאור גלוי, ואילו הצד האפל הוא אותו חלק לא-מודע של הנפש, המצוי כעת באפלה – ויש בו גם גורמים שליליים – אך בסופו של דבר בו טמון עיקר הפוטנציאל של הנפש.

בהקשר העולמי, עבר הירדן המזרחי ועבר הירדן המערבי ממצים את שתי התרבויות העיקריות בעולם – תרבות המזרח ותרבות המערב. שני חלקי ארץ ישראל הם הכח של עם ישראל לברר את תרבויות העולם כולו – בכח עבר הירדן המזרחי מתקן עם ישראל את תרבות המזרח ובכח עבר הירדן המערבי הוא מתקן את תרבות המערב.

הסגולה המיוחדת של ישראל לפעול על כל העולם מתגלה במיוחד בעבר הירדן (כפי שמגלה גד, חובב הגימטריאות והדילוגים…), המקום שמתגייר-מתווסף על ארץ ישראל, ורומז ליכולת ‘להעביר את הירדן’ ולקרב לארץ ישראל עוד ועוד מתרבויות העולם (עד ש”עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות”). בקבלה סודו של הירדן (שהוא גם שם הנהר שבאמצע, וגם כינוי הממלכה שבעבר המזרחי דווקא) הוא “נוטל מזה ונותן לזה”, כאשר במצב המתוקן היינו לקיחת הקליפה והעברתה לתחום הקדושה (כפי שנאמר על ארץ ישראל בכלל – “ברצונו נתנה לאומות העולם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”).

לקפוץ כגדי בין שתי הגדות

ניתן להתייחס לשתי הגדות כשתי אפשרויות העומדות זו מול זו ועל האדם לבחור ביניהן. אם כך, על האדם לבחור באופן חד-משמעי בצד המואר, ולא לתת ח”ו מקום לבחירה בצד האפל – שכאשר הוא עומד לעצמו הוא שלילי ומסוכן (וכאשר היה נדמה, בראשית ישוב הארץ, שבני עבר הירדן ‘עושים במה לעצמם’, מעמידים מזבח לעבודת ה’ שיתן להם מקום עצמאי, בלי להזדקק למשכן שבעבר הירדן המערבי, זו היתה עילה למלחמה[יא]). אז יש לגעור במי ש’מזגזג’ בין שני הצדדים בלשון אליהו הנביא – “עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעִפים, אם הוי’ הוא האלהים לכו אחריו ואם הבעל הוא לכו אחריו”[יב].

אכן, אם מדובר בצדיקים ובינונים (או בעלי תשובה), לקדוש ברוך הוא יש נחת משני סוגי העבודה – המוגדרים כ”מטעמים”, בשני סוגי טעמים שונים – ולפיכך יש שני סוגי נשמות אלה בעם ישראל וגם שני חלקים לארץ ישראל. גם ביחס לתרבויות העולם, בסופו של דבר על עם ישראל לתקן את העולם כולו (ולא להכריע לטובת צד אחד במלחמת התרבויות בין המערב והמזרח), כנ”ל. וגם בנפש האדם – כדי להגיע לתיקון מלא ושלם חשוב לחבר ולהאיר את שני הצדדים, ולא להתעלם מהצד השמאלי ולשכוח אותו.

שכחת הצד האפל – השלכת הגדה השמאלית לתהום הנשיה – היא סוד גיד הנשה, המקום הפגיע של יעקב אבינו, אותו באים לתקן שבט גד וחצי שבט המנשה הנוחלים בעבר הירדן, וממשים את רפואת “ויזרח לו השמש” בבהירות מוארת שיש לנחול גם “בעבר הירדן מזרח השמש”[יג].

תיקון הפסיחה על שתי הסעיפים – שמנסה להכיל אותם יחד, ולא לחבר אותם תחת כנפי “הוי’ אלהינו הוי’ אחד”[יד] – הוא בהכרה ש”שתי גדות לירדן זו שלנו וזו גם כן” (עם ו החיבורד). חז”ל מתארים את האדם בגיל עשר – “בן עשר קופץ כגדי” – הגדי קופץ באופן ראוי ומתוקן בין שתי הגדות (ורמז: “בן עשר קופץ כגדי” עולה הכל פעמים גדי; לשון בני גד ובני ראובן “גדרֹת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו“[טו] עולה 101 פעמים גדי). בכך מתקן ה-גדי את גיד הנשה (‘גיד’ בלשון חז”ל הוא כינוי לאבר הברית – תיקון הברית תלוי גם הוא בקפיצה בין שני הצדדים בנפש, הצד המואר והצד האפל, המודע והלא-מודע, שרק בכחה ניתן להחזיר ולגלות את מה שהתעלם על ידי פגם הברית – השלמות העצמית של הנפש[טז]).