תודה לבבית

המשמעות הראשונית והפשוטה ביותר של ספירת ההוד היא ההודיה – הכרת תודה לה' יתברך ולכל יהודי שמיטיב לי. בחובת הלבבות מבואר כי הכרת הטוב היא יסוד תיקון כל המדות (והיפוכה, כפיות טובה, היא המדה המגונה ביותר, שרש כל המדות המושחתות). לכן סדר היום היהודי פותח באמירת "מודה אני" והתפלה פותחת ב"הודו לה'".

היכולת להכיר טובה ולהודות עליה באמת מתבססת על תודעת ריקנות אישית, על הכרה שאני חסר ונזקק ו'לא מגיע לי כלום'. ובדרך רמז: האות העיקרית בהודיה היא האות דלת, התחושה של "דלית ליה מגרמיה כלום" (שאין לו משלו כלום), שמלמדת "דע לומר תודה".

תודעת הריקנות האישית וההכרה בכך שהזולת מיטיב עמי למרות שמצדו אינו חייב לי מאומה מנוגדות לגאוה המוטבעת בנו. הנטיה הראשונה היא להמעיט בטובתו של הזולת, לראות אותה כבלתי נחוצה מחד או כחובתו כלפינו מאידך ולטעון כי כלל איננו נזקקים לה. לכן, הדרך לתודה עוברת דרך וידוי על החסרונות והמצוקות שלנו והודאה על האמת – שהזולת עשה לנו טובה אמתית ומשמעותית. וידוי והודאה על האמת הן שתי משמעויות נוספות של מדת ההוד.

עידון הכרת הטוב

ספירת ההוד היא 'ענף' של ספירת הגבורה. הגבורה המעודנת התבטאה ברגישות לזולת, על מנת שלא לפגוע בו וברגשותיו, ואילו בהוד ישנה הרגישות המעשית, המכירה בטובתו של הזולת, בטרחתו להיטיב (שאינה מובנת מאליה), ובצורך להודות לו עליהן.

ככל שמעדנים את הרגישות של הכרת הטוב מפתחים 'חוש ריח' רוחני שחודר אל מעבר לרגישות המעשית – הרגשה שכל מעשה טוב של הזולת כלפי מכוון באופן אישי, ויש בו מגמה פנימית של פיוס והתקרבות המעלה ריח טוב (על דרך "ריח ניחוח – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"). "אורח טוב מה הוא אומר? כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי".

שמחת ההודיה

בקו שמאל, עוד למעלה מספירת הגבורה, עומדת ספירת הבינה, עליה נאמר "בינה עד הוד אתפשטת" (הבינה מתפשטת עד לסיום קו שמאל בספירת ההוד). פנימיותה של הבינה היא מדת השמחה, וסימנה של הודיה אמתית היא שתוך כדי אמירת תודה מתמלא הלב בשמחה צנועה וכנועה (כשגם ביטוי התודה עצמו נעשה בצניעות וללא 'בליטות' מופרזות, כטבעה של מדה עדינה).

בספירת העומר שייך השבוע הבא עלינו לטובה לתיקון מדת ההוד, על כל שבע המדות הכלולות בה. בכללות, שמחת ההודיה מתבטאת בעיקר ברגש (שלשת הימים הראשונים, חג"ת שבהוד) ואילו אוירת הכניעה שבהודיה באה לידי ביטוי בעיקר בהתנהגות (ארבעת הימים האחרונים, נהי"ם שבהוד), אך בסופו של דבר גוברת השמחה וחודרת גם לכניעה עצמה, כפי שרואים ב-לג בעומר – יום ה"הוד שבהוד" – בו שמחים עד בלי די בשמחתו של רבי שמעון בר יוחאי.

—

(עפ"י מאמר 'עידון המדות')