תורה באמונה

על הקב”ה כתוב ש”לית מחשבה תפיסא ביה כלל” (ובלשון הראשונים: “אילו ידעתיו – הייתיו”), ואף על פי כן אומר אדמו”ר הזקן (על פי הזהר) שיש שני דברים באמצעותם כן ניתן ‘לתפוס’ בה’ יתברך – “רעותא דלבא תפיסא ביה” וכן המחשבה “כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותיה… דאורייתא וקוב”ה כולא חד”. באמת, שני הדברים שלובים זה בזה – כדי שהעיסוק בתורה יתפוס בה’ על הלימוד עצמו להיות חדור ב”רעותא דלבא”, לימוד חדור באמונה שלמעלה מהשכל.

דרגות רבות יש בגילוי התורה – התורה ש”קדמה לעולם” והולכת ומתגלה בשלבים בכל ימות עולם – אך על כולן להיות חדורות באמונה:

“דרך ארץ קדמה לתורה” – כבר מימות אדם הראשון ישנה תורה של הנהגה נכונה וראויה בעולם העשיה, ועיקרה משא ומתן באמונה.

האבות קיימו את כל התורה כולה עד שלא נתנה. ענינה של תורת האבות הוא מדות טובות (שהרי האבות מכוונים כנגד מדות הלב, חסד-גבורה-תפארת), שתכליתן קירוב כל באי עולם לעבודת ה’ (כפי שמתאר הרמב”ם כיצד כל האבות עסקו בעבודת “ויקרא שם בשם הוי’ אל עולם” ו”את הנפש אשר עשו בחרן” בה החלו אברהם ושרה). גם קירוב הזולת צריך להעשות באמונה – מתוך התמסרות ואהבה אמתית. כאשר המקרב נגוע באינטרס אישי – לא רק גשמי, חלילה, אלא כשהוא מנסה ‘לעשות קופה’ רוחנית על גבו של המקורב, לצבור לעצמו זכויות בעבודת הקירוב – המקורב חש בכך ונדחה מפניו.

בנגלה שבתורה, פסיקת ההלכה כראוי – עד למדרגת דוד המלך, “‘והוי’ עמו’, שהלכה כמותו” – תלויה באמונה בכך שהתורה היא חכמתו ורצונו של ה’, הגורמת ללומד לכוון לרצון ה’ באמת.

לימוד הקבלה צריך להעשות באמונה – אמונה בכך שהלימוד ובעיקר כוונות התפלה אכן פועלים יחודים עליונים, “לשם יחוד קוב”ה ושכינתיה” (ולא כדי ‘לתפוס מלאכים’).

לימוד החסידות, המבוסס על קשר אישי לרבי מפיו נובעים חידושי החסידות, צריך גם הוא להעשות באמונה – לא רק העמקה במושכלות אלקיות, אלא אמונה ברבי ובכח תורתו לקשר אותי לעצמות א”ס ב”ה.

אפילו על העיסוק בתורתו של משיח – הן משיח בן יוסף והן משיח בן דוד – להיות חדור באמונה, אמונה בכחה של התורה לגאול את המציאות ולתקן אותה תיקון אמתי, עמוק וסופי, בחיצוניותה ובפנימיותה.

התורה ירושה היא לכל ישראל, אך ההעמקה בתורה, והעליה מדרגה לדרגה, תלויות ביגיעת המח ומסורות לגאוני התורה שבכל דור ודור. לעומת זאת, האמונה מוטבעת בלבו של כל יהודי, שהרי אנו “מאמינים בני מאמינים”, ומורנו הבעל שם טוב הדגיש כי אמונתו הפשוטה של יהודי פשוט אוחזת בפשיטות העצמות (למעלה-מעלה מהשכלת כל הגאונים). אמנם, מהות נשיאת ההפכים היהודית – אותה הדגישה והעצימה תורת החסידות – היא החיבור בין האמונה הפשוטה לעמקות התורה, כאשר שתיהן ביחד ‘תופסות’ בעצמות ה’ ומחברות אליו את היהודי העוסק בתורה באמונה.