תורתה של ארץ ישראל

דרשו חכמים על הפסוק “וזהב הארץ ההיא טוב” – “מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל”. מהי תורת ארץ ישראל? מה מייחד אותה מהתורה שלמדו אותו דור דעה שבמדבר בטרם כניסתם לארץ? תחית הרוח היהודית שחולל רבי ישראל בעל שם טוב מוסבת וסובבת סביב שאלה זו. תורתו ותורת תלמידיו, סוד כמיהתו וכמיהת תלמידיו לעלות לארצינו הקדושה ולחדש בה את חייהם, וכמובן גם אופי החיים שפיתחה החסידות בחוץ לארץ, כולם מעידים על כך שלמרות שהבעש”ט ורוב תלמידיו חיו בחוץ לארץ, את תורתם ינקו מארץ ישראל, וממנה ואליה היו הולכים כל ימיהם.

עלית החסידים הגדולה לארץ ישראל

בית מדרשו של הבעל שם טוב היה בבחינת “נאה דורש, נאה מקיים” והעליה ההמונית הראשונה של יהודים לארץ ישראל מאירופה אורגנה על ידי ממשיכו של המגיד ממעזריטש, רבי מנחם מענדל מוויטעבסק. בשנת תקל”ז (1777, לשם הפרספקטיבה שנה לאחר הכרזת העצמאות של ארה”ב ויותר מ-100 שנה לפני עליית הביל”וים לארץ) רבי מנחם מענדל ועמו 200 משפחות מרוסיה עלו לארץ. את תרומתם הסגולית לחיזוק הישוב היהודי בארץ ישראל ולעידוד המשך העליה מאירופה קשה להעריך.

תכלית החסידות

מה היה שם בבית מדרשו של הבעל שם טוב שהמשיך לדור השני והשלישי של החסידות שקשר אותה כל כך לארץ ישראל? במשפט אחד אפשר לומר שהחסידות מזהה בארץ ישראל את הכח הדרוש לכל יהודי כדי למלאות את שליחות חייו בעולם הזה, הן כפרט והן כחלק מהעם כולו. נושא זה פותח לפנינו פתח להבנת החסידות כפורצת דרך בהדרכת האדם להגיע ליעודו השלם והמלא, לעבוד במרץ ובכח על הגשמה עצמית של כוחותיו האלקיים, והכל מתוך קדושה וטהרה ומתוך דיאלוג מתמיד עם הקב”ה. בדרך כלל, כשחושבים על עבודת ה’ של החסידות חושבים על הבטול (והבקיאים יודעים גם אודות השפלות), על מלחמה והכנעה של הנפש הבהמית, על קדושה וטהרה הבאים מתוך המנעות ממה שאינו נצרך. אבל על יסוד כל המרכיבים החשובים האלה, תכלית החסידות לעודד אותנו להגיע למימוש עצמי ולפיתוח כל הכשרונות בהם חנן הקב”ה את כל אחד ואחת. כדי להתחיל לעמוד על תכלית זו והקשר שלה עם ארץ ישראל, נפנה לסידורו של רבי לוי יצחק מבארדיטשוב.

זכירת ארץ ישראל – הכח לעשות חיל

רבים נוהגים להוסיף בסוף תפלת שחרית את שש הזכירות מ”למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים” – זכירת יציאת מצרים – ועד “זכור את יום השבת לקדשו” – זכירת השבת. לדעת הזהר, באמירת הזכירות יוצאים ידי חובת מצות עשה מן התורה. אמנם, בסידורו של רבי לוי יצחק היו מצויים 10 זכירות, וביניהן: “וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה” (דברים ח, יח) הנקראת “זכירת ארץ ישראל”. מדוע? משום שהפרשה כולה עוסקת בארץ ישראל ובסגולתה המיוחדת לגלות בנו את הכח להצליח. נצטט בדילוגים:

כִּי ה’ אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה… הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ… פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל…

מול שכחת ה’ וניכוס ההצלחה לעצמינו, כאילו אנחנו הסיבה להצלחתינו, עומדת ההכרה והזכירה שה’ “הוא הנותן לך כח לעשות חיל”. כל ההצלחה לה’. בהשקפה ראשונה משמעות הדברים שאין בכוחו של האדם לעשות דבר, ואכן כך נכון להבין ככל שהדברים נוגעים לנפש הבהמית של האדם, קרי: הרגשת האני הבלתי מתוקן המרגיש נפרד מה’. אולם, אם אדם פועל בכח נפשו האלקית שהיא “חלק אלוק ממעל ממש”, הרי שאדרבה, כל האחריות מוטלת על האדם להצליח בכוחו. כי כשהזהות הפסיכולוגית של היהודי מוגדרת על ידי נפשו האלקית (ועל כך נרחיב במאמרים הבאים), הרי שאז הוא מחויב בציווי שנתן הקב”ה לאבינו הראשון, אברהם, כשכרת עמו ברית על המילה: “התהלך לפני והיה תמים”. אם לא היה פסוק נאמר, אי אפשר היה לאומרו. בניגוד לאדם המתוקן ביותר (כדוגמת חנוך ונח) אשר “מתהלך את האלקים”, כלומר עם האלקים – ה’ עושה צעד והוא בעקבותיו – אברהם הועלה לדרגה חדשה הדורשת ממנו לפרוץ דרך לפני ה’. להוביל את ה’ כביכול (והדברים עדינים ובע”ה נעסוק בהם בהרחבה).