תיקון בחינוך

בפעם הקודמת עסקנו בחובת ביעור עבודה זרה: “וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם… וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא”[א] – בארץ ישראל מצוה ‘לרדוף’ אחרי עבודה זרה ולטהר את כל הארץ מכל פולחן אלילי[ב].

אכן, כך אומרת ההלכה, אבל מהי ההלכה למעשה? לפי תנאי המציאות המוכרים, וכאשר נזכה להנהיג מדינה יהודית לפי התורה (בקרוב ממש בע”ה), כיצד עלינו לנהוג בנושא היחס לעבודה זרה ולעובדיה (ובנושאים קרובים)? האם חובה עלינו לצאת מיד, כאן ועכשיו, למלחמת חורמה ולהשמיד ‘בלי חשבון’ את כל בתי העבודה הזרה בארץ ישראל?[ג]

לא! ההלכה עצמה קובעת שביחסים עם אומות העולם יש להתחשב הרבה בשיקולי ‘איבה’[ד], וודאי בחשש סכנה ופיקוח נפש. זהו כלל גדול בפסיקת ההלכה בכל הדורות, וודאי שהוא תקף במציאות היום, בעידן התקשורת והמידע, שיתופי הפעולה והגלובליזציה, כאשר ‘אין סודות’ ולכל מעשה בקצה העולם יש השפעה ממשית בקצה השני[ה]. ובנידון שלנו: יש להזהר מפעולות העלולות להעמיד יהודים בסכנה, בארץ או בכל מקום בעולם. גם מצוות גדולות וחשובות נדחות מפני פיקוח נפש, והוא הדין למצות איבוד עבודה זרה[ו]. את השיקול הזה יש להעמיד תמיד בראש, שהרי החביבות ויוקר-המעלה של נפשות ישראל קודמות לקיום מצוות התורה (מלבד דין מוגדר של “יהרג ואל יעבור”), כפי ש”מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר [גם לתורה]”!

במלים פשוטות: יש להתחשב במציאות העולם, גם אם מדובר ב”עלמא דשקרא” (בו שולטות דתות השקר המתיימרות לרשת את דת האמת). לא תמיד ניתן ‘להעתיק’ במדויק מה שעשו משה רבינו ויהושע בן נון בכיבוש הארץ בשעתם (באיבוד עבודה זרה ועובדיה), כמו שלא ניתן להחיל במציאות הקיימת היום מיתת בית דין וכדו’. יש ציור רצוי, כמו אצל משה רבינו ואצל משיח בן דוד, ויש את המצוי שצריך להתחשב בו!

אך כעת יש להבין: האם אנו ‘גונזים’ לגמרי את כל ההלכות ה’קיצוניות’ שאי אפשר להחיל כיום? יתירה מזו, לאחר שהכרענו להתחשב באילוצים ולוותר על קיום ‘ההלכה בטהרתה’ – אנו עלולים להתייאש ולוותר לגמרי, לשכוח ולהכחיש את האמת ואת החזון המשיחי המובטח “להעביר גילולים מן הארץ”! עלולים לקדש את הבדיעבד ולטהר את השרץ של העבודה הזרה. לאידך, אפשר לנקוט בגישה “הכל או לא כלום” ולוותר מראש על רעיון תיקון המדינה כל עוד אין אפשרות להשתחרר מיידית מכל האילוצים והעיכובים[ז].

הפתרון מתחיל במושג תיקון (‘תיקון המדינה’). המגמה היא להגיע לתיקון השלם, לא רק של ‘אנשי שלומנו’, לא רק של בני ישראל יושבי הארץ הקדושה, אלא “לתקן עולם במלכות ש-די”. איננו שוכחים לרגע את מגמת התיקון הזו (אותה מזכירים בכל יום בתפילת ‘עלינו לשבח’ ועוד פעמים רבות), הכוללת טהרה שלמה של העולם והאנושות מטומאת העבודה הזרה המשחיתה, כאשר ההלכה העקרונית מזכירה היטב את התביעה לתיקון שלם. החכמה הגדולה היא לדעת כיצד מגיעים לתיקון בפועל, לפי העת והשעה. לשם כך צריך תלמידי חכמים וצדיקים, ראשי בני ישראל, היודעים לנווט בין העתיד הרצוי להווה המצוי ולהצעיד את ההווה אל העתיד.

המושג הבא הוא חינוך. בהנהגת המדינה לפי התורה, יש חשיבות עצומה ל’משרד החינוך’, הן ליהודים והן לגויים! יש להשקיע את מירב ומיטב המשאבים והכוחות בחינוך נרחב ויסודי לכלל יושבי הארץ, מילדים ועד זקנים – חינוך לאמונה בה’ ובתורת משה עם מדות טובות וישרות. חינוך טוב מביא לתיקון אמתי ומחולל את השינוי הנדרש בתודעה. כך, בסופו של דבר, גם הגויים אשר בארץ יקבלו ברצון את האמונה בה’ אחד וימאסו בפולחן העבודה הזרה. בהקשר זה יש להזכיר את הפתרון המועדף לפי ההלכה (בגדר לכתחילה), שהגוי ‘מבטל’ בעצמו את העבודה הזרה (וכך שרידיה מותרים בהנאה).

ההשראה לכל זה היא קו החסד, כמו שהשרישה תנועת החסידות מיסודו של מורנו רבי ישראל בעל שם טוב אשר לימד “סור מרע ועשה טוב”, סור מרע על ידי עשה טוב! אל תתעסק יותר מדי עם הרע (סור ממנו), אלא השקע את המאמץ בעשיית טוב וקדושה (כמו בעבודת הקדש של החינוך), עד שהרע יסור ממילא ומאליו, כחושך הנדחה מפני האור (כל זאת מבלי לטייח את הרע, כמו “האומרים לרע טוב… שמים חשך לאור”). זהו כלל גדול בפנימיות התורה: יש “לאכללא שמאלא בימינא”, להכליל את הדינים של “שמאל דוחה” בחסדים של “ימין מקרבת”, כך שהחסד מוביל ושולט, וכל מערכת הדינים נכללת בו (עד שפעמים רבות אינה נכרת בפני עצמה, הדינים ‘מצופים’ בחסדים ואינם בולטים החוצה). גם כאשר צריך לנקוט במדת הדין, צריך לשים לב שכנגד כל פעולה של דין תהיינה מאה פעולות של חסד!

כך בנוגע ל”כפיה דתית” בכלל. אמנם התורה אינה דמוקרטיה סתמית, אך לא לחנם העולם כיום דורש שהכל יהיה ברצון העם. אכן, התיקון השלם הוא שתהיה הסכמה ורצון בקבלת חוק התורה, “ומלכותו ברצון קבלו עליהם”.

ועוד נקודה חשובה בדרך החסידות: בתיקון השלם אין די בפעולה מעשית במישור החיצוני (עד כמה שהיא חשובה במקומה), אלא יש לפעול גם תיקון פנימי בנפש, “קשוט עצמך תחילה”. אדרבה, על האדם להביט על הזולת בעין ימין, עין טובה, ולדון אותו לכף זכות, ועל עצמו להביט בעין שמאל, דין ובקורת, למצוא את החסרונות כדי לתקנם. בהקשר שלנו: יש להדגיש את העניין של ביעור עבודה זרה בנפש של כל אחד, “ובערת הרע מקרבך [בתוך לבך]”! כלומר, גם אצל יהודי השומר תורה ומצוות בהידור יכול להיות “שרש פורה ראש ולענה” של עבודה זרה ברוחניות, גם בדקות ואפילו בהעלם (לא במודע), בכך שאינו בוטח באמת בה’ אלא משליך את יהבו על אמצעים גשמיים ותולה בהם את מקור פרנסתו (על דרך שנאמר על אסא, המלך הצדיק, שחטא בכך שבהיותו חולה דרש ברופאים ולא בטח בה’[ח]). במקום ‘לברוח’ לעסוק במציאות החיצונית, יש לדבר על חשיבות רפואת הנפש מתחלואיה, כאשר גאולת הנפש וגאולת העולם הן שלמות אחת, “קרבה אל נפשי גאלה”.