תיקון ההוד

“שית אלפי שנין הוי עלמא – שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח”. אמנם, האלף החמישי, שהיה אמור להיות האלף המשיחי – פתיחה ל”שני אלפים ימות המשיח” – הפך לתקופת הגלות הקשה, המרה והחשוכה ביותר (שלדאבוננו נמשכת גם לעומק האלף הששי). בהקבלת ששת אלפי השנים למדות, מחסד עד יסוד, מכוון האלף החמישי לספירת ההוד, הרגישה והפגיעה ביותר (המכוונת כנגד המערכת החיסונית, שפגיעה בה הופכת את כל הגוף לפגיע, והיא עצמה עלולה לפנות כנגד הגוף, כידוע במחלות אוטו-אימוניות). ואכן, התקיים בנו באלף הזה “הודי נהפך עלי למשחית” ונאמר בנו בגלות “כל היום דוה [היפוך הוד]” (“יומו של הקב”ה אלף שנה”, ו”כל היום” היינו ה’יום’-האלף החמישי).

אם כן, מובן שגם תיקון הגלות תלוי לכל לראש בתיקון ספירת ההוד. תיקון ההוד היא הבסיס לתיקון הנפש כולה, וההוד מופיע בכל ה”צלם”, בכל קומות הנשמה: בסיס התיקון הוא הכח להודות על חטא – וידוי המתקן את ה”נפש כי תחטא”. תיקון הרגש-הרוח כולו תלוי בהכרת הטוב (וכפיות טובה היא השחתת המדות הגדולה ביותר) – היכולת להודות על הטובה. תיקון השכל (“נשמת שדי תבינם”) הוא היכולת להכיר בטעויות ולהודות על האמת. אחרי תיקון שלש הקומות של המודע (ה-צ של ה”צלם”) ביכולת להודות על החטא, על הטוב ועל האמת, זוכים למקיפי הנפש – “הוד והדר”, מקיף החיה הקרוב (ה-ל של ה”צלם”) המקיף את המודע כהילה (aura), ו”הוד מלכות”, מקיף היחידה הרחוק (ה-ם הסתומה של ה”צלם”), החושף את הרוממות העצמית-המלכותית של הנפש (majesty).

את התיקון הללו צריך להוביל משה רבינו שבדור – “הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון” – ולכן לאחר סיום “שני אלפים תורה”, בהם מדת משה היא נצח, על משה רבינו לעבור למדת ההוד – דבר המתבטא בדמותו של רשב”י, גלגולו העיקרי של משה רבינו, שהסתלק ב”הוד שבהוד”. במקור, ההוד הוא מדת אהרן הכהן, ‘נביאו’ של משה, המסוגל להזדהות עם הבריות הפחותות ביותר – בישראל ולהבדיל גם באומות העולם – ובאהבתו להביא אליהן את המסר של משה רבינו, “אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”.

המנהיג המתוקן הזה נוהג בתמימות בכל קומות נפשו: הוא מכיר בחטאיו (ועליו נאמר “אשר נשיא יחטא”, “אשרי הדור שהנשיא חוטא ומודה”), הוא מלא בהודיה על כל הטוב שה’ גומל עמנו בכל רגע ורגע וכמובן מכיר טובה גם “בין אדם לחברו”; והוא מסוגל להודות על האמת – לקבל את האמת ממי שאמרה ולהכיר גם ביסודות האמונה שלמעלה מהשכל. מתוך כך מתוך התנשאותו המנהיגותית על העם ניכרת גם שפלותו הפנימית (“הוד [מדותיו הפנימיות המתוקנות] והדר [כוחו, עושרו והנהגתו המלכותית]”) ומתנוצצת הרוממות העצמית שלו (“הוד מלכות” אלקי שנותן לו ה’). זהו המנהיג הדרוש לנו היום – מנהיג שיביא את הגאולה האמתית והשלמה!