תיקון הלאומיות

“שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר”, כך אומר ה’ לרבקה אמנו. זו ההופעה העיקרית של המושג ‘לאום’ בתורה, החוזר בהמשך הפרשה בברכת יצחק ליעקב “יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים”[א] (ובלשון נקבה: אֻמָּה[ב], אֻמות[ג]). מובן שהמושג לאום הוא ‘קרוב משפחה’ של המושגים גוי ועַם, המופיעים באותם פסוקים, אך יש להתבונן מהי משמעותו המיוחדת. בימינו משתמשים הרבה במושגים אומה ולאום, לאומיות ולאומנות, אך לא בהכרח במשמעות המקורית המדויקת. אדרבה, בירור שורש הלאום-לאומיות בתורה יתקן את הלאומיות כיום.

מבחינה לשונית, האותיות העיקריות במלה לְאֹם הן אם, ולפעמים הלמ”ד נעלמת כמו בפסוק “שבחוהו כל הָאֻמִּים”[ד]. גם מבחינת התוכן, יש קשר ברור בין לְאֹם ל-אֵם (ובין אֻמָּה לאמא)[ה] – הלאום הוא כמו אם גדולה הנושאת את כל בני העם בתוך הרחם (והרחם עצמו נקרא בלשון חכמים אם[ו]). הקשר הזה מפורש גם בדברי חז”ל, כמו “אין אמו אלא כנסת ישראל”[ז], וכמו שדרשו על הפסוק “האזינו אלי עמי וּלְאוּמִּי אלי האזינו”[ח] שהקב”ה קורא לישראל אמי (“לאומי” כמו לאִמִּי)[ט]. גם בפסוקים שלנו יש קשר מובהק בין לאום לאֵם, שהרי אלו דברי ה’ לרבקה-האם כאשר יעקב ועשו היו בבטנה! גם בברכת יצחק ליעקב נאמר באותו פסוק “וישתחוו לך לאמים… וישתחוו לך בני אמך”.

מצב עוברי

והנה שני מאמרי חז”ל מופלאים דורשים את המושג ‘לאום’ על עֻבָּר. במסכת סנהדרין “כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, שנאמר ‘מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם’ ואין לאום אלא עוברין, שנאמר ולאם מלאם יאמץ”[י]. ובמסכת סוטה “כל אדם שיש בו חנופה אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר ‘אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים’[יא]… ואין לאום אלא עוברין שנאמר ולאום מלאום יאמץ”[יב]. כלומר, חז”ל לומדים מהפסוק שלנו ‘בנין אב’ שהמושג לאום קשור במהותו לעֻבָּרים. אך מה פירוש הדבר, ומדוע דוקא מונע הלכה מפי תלמיד ואדם שיש בו חנופה ‘זוכים’ לקללה נמרצת מפי העוברים?

ההסבר נעוץ במושג עִבּוּר. לפי הקבלה, יש שלשה שלבים עיקריים בהתפתחות השכל: עבור, יניקה, מוחין (הקבלה מדברת בעיקר על העולמות העליונים, התפתחות הספירות והפרצופים, אך הדבר שייך לכל רובדי המציאות). השלישיה הזו לקוחה כמובן מחיי האדם: בהיותו עובר בבטן אמו; בחודשי חייו הראשונים כשהוא יונק מאמו; וכשהוא מתחיל להבין, מוחין. אך שלבים אלו יכולים לחזור שוב ושוב בחיים. ביתר פירוט: בשלב העבור הרובד השכלי (מוחין) והרובד הרגשי (מדות) אינם מתפקדים אלא כלולים ומקופלים בכוחות המעשה (המקבילים לספירות נצח-הוד-יסוד) – ממש כמו שאצל העובר הראש והלב לא מתפקדים אלא ‘מקופלים’ ורק כוחות המעשה הנמוכים פועלים ברובד ה’מוטבע’. בשלב היניקה יש ביטוי לרגש, המדות, אבל אין עצמאות מלאה, המוחין כלולים במדות. רק בשלב המוחין יש חשיבה אמתית ועצמאית. ובקיצור: בשלב העבור שולטים ספירות הנה”י, בשלב היניקה ספירות החג”ת (חסד-גבורה-תפארת), ובשלב המוחין ספירות החב”ד.

כעת, התפיסה הלאומית המתבטאת במושג ‘לאום’ היא תפיסה המתאימה במהותה לעובר במעי אמו, תפיסה עוברית! זו תפיסה של המתרחש ב’מישור הלאומי’ כמשהו שאנו בלועים בתוכו ומזדהים עמו במאה-אחוז, ללא עמדה עצמאית וללא כוונה רצון ויכולת לשנות את הדברים. והנה מי ששבוי בתפיסה כזו מגיע בדיוק לשני הקלקולים עליהם נאמר שעוברים-לאומים מקללים אותו, חנופה ומניעת הלכה. החנופה היא “אומר לרשע צדיק אתה”, לומר לרשע שהוא צדיק לא רק כדי להשיג טובת הנאה או להתחמק מפגיעתו הרעה, אלא מתוך תפיסה שגויה שאם פלוני נמצא בעמדת שלטון ודאי הוא צדיק-צודק! הפגם השני הוא “מונע הלכה מפי תלמיד” – לא אומרים את ההלכה כפי שהיא, כיון שהיא לא מתאימה לרוח הנושבת במסדרונות השלטון (דוגמה אקטואלית: לא מדברים על איסור נישואי תערובת מפני שזה לא ‘פוליטיקלי קורקט’). שני הפגמים הללו נובעים מתפיסה לאומית בוסרית-עוברית ולכן “עוברים מקללים אותו” (כביכול מענישים אותו שהוא מנצל אותם להצדיק תפיסה שגויה).

ורמז יפה: בפסוק “ולאם מלאם יאמץ” יש שלש מלים רצופות בצירוף (‘שער’) אם[יג]. תופעה זו נמצאת עוד פעם אחת בתורה, בפסוק “ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי”[יד] – אין ביטוי חריף יותר למנטליות של עובר מאשר עבד הרוצה להישאר בבית אדוניו! העבד לא רוצה להוולד אלא להמשיך לחיות בתוך הרחם, באשליה המתוקה שנותנת השליה.

לעלות לקומת המוחין

בארץ ישראל היום, המושג ‘לאומי’ משמש כסממן היכר לצבור הנקרא ‘דתי לאומי’ (ואילו בחברה ה’חילונית’ המושג לאומי פשט את הרגל). אכן, התפיסה ה’לאומית’ עלולה בקלות להיות שבויה במצב ה’עוברי’ שהוסבר לעיל, לראות את חזות הכל במדינה כפי שהיא. במצב קיצוני, במקום ‘חיים יהודיים’ מקוריים, בחשיבה (מוחין) ובחוויה (מדות), יכול יהודי ‘לאומי’ להיות כעובר, ‘בלוע’ כולו בלאומיות, היא עולמו וכל חייו (וממילא הוא המתאים ביותר למלא תפקיד במערכת המדינה, מתוך נאמנות ‘דתית’, בלי להעלות ספקות האם מה שהוא עושה אכן עולה בקנה אחד עם הוראות התורה. ממילא הוא מגיע לחנופה (אותה הוא מפנים ומעלה על נס), “אומר לרשע צדיק אתה”, ומונע הלכה מתלמידיו כיון שהלכות מסוימות “אינן מתאימות” למצב הנוכחי. טיפוס ‘לאומי’ כזה יכול להיות צדיק וישר בחייו הפרטיים, אבל אוטומאטית הוא ‘מיישר קו’ עם הממסד בכל צומת.

כדי לתקן את המצב הזה, צריך לעלות משלב העבור לשלב היניקה, חג”ת, ומשם לשלב המוחין, חב”ד. לענייננו, המצב של חג”ת פירושו ‘חיים יהודיים’ עשירים הנובעים מן המקור, חיי תורה ומצוות שהם מהווים את המוקד העיקרי והלוז החי בזהות האישית והחברתית. מהבחינה הזו, יש יתרון לציבור המזוהה כ”יהדות הדתית/חרדית” שאצלו ההנחה הפשוטה היא שמרכז החיים והתרבות אינו מגיע מהחוץ, ממסגרות המדינה. אבל לא די בכך. זו עצמאות חלקית בלבד, שהרי לא חושבים ולא מעזים להציע אלטרנטיבה לתפיסה הלאומית (ונשארים בעיקר במישור הפרטי-קהילתי)

צריך לעלות לקומה של שלמות המוחין, החב”ד (וכך אמורה להיות התפיסה החבדי”ת האמתית): תפיסה מלאה ועצמאית המציבה פרצוף שלם, מהמסד ועד הטפחות, של חיים יהודיים מלאים הנובעים מן המקור. בתפיסה כזו, מחדשים את הלאומיות עצמה ומציבים את “תיקון המדינה” בדרך התורה, לומר את התורה בפשטות ובלי להתבייש (בפנים מאירות ומסבירות), תורה המובילה לקראת משיח[טו]. כך יש לדרוש “ורב יעבוד צעיר” – יש “רב” רשמי ומיושן השבוי בתפיסה עוברית מקובעת, ועליו להעביר את המקל למי שהוא “צעיר” ברוחו, צעיר ומתחדש תמיד (כידוע שחסיד תמיד צעיר).