תיקון מדינת ישראל

למשמעות חודש אייר

מדינת ישראל נוסדה ב-ה אייר ה'תש"ח (1948), במעמד בו הוצהר על הקמתה, ובו חתמו מייסדיה על מגילת העצמאות. ביום זה חזרו חלקים מארץ הקדש, המובטחת מפי ה' יתברך לעם ישראל, לשלטון יהודי – בפעם הראשונה מאז קרוב לאלפיים שנה. יום זה, ה אייר, נודע כ"יום העצמאות".

על אף משמעותו וחשיבותו הרבה של אירוע זה, היתה המדינה החדשה נטולת לב: ירושלים העתיקה, מקום בית המקדש ומוקד תפילותיהם ותקוותיהם של היהודים, נותרה בידי זרים.

תשע-עשרה שנים לאחר מכן, שוב בחודש אייר – הפעם ב-כ"ח בו – שוחררה גם ירושלים העתיקה מידי הערבים, במלחמת ששת הימים. התגשמו דברי הכתוב – "[ירושלִַם הבנויה כ]עיר שחֻברה לה יחדו". יום זה, כ"ח באייר, נודע כ"יום ירושלים".

ואמנם, למרות האירועים הניסיים הללו, נראה שמדינת ישראל שרויה בסבך של משברים מתדרדרים והולכים. הטרור והמלחמה מאיימים עליה מכל צד. מנהיגי המדינה מגששים באפילה, תוך ויתור יום-יומי על זכויות יסודיות של העם היהודי בארצו. הם משחררים ללא הגיון אזורים אסטרטגיים חיוניים ונותנים אותם בידי אויבים מושבעים, תוך כדי דריסת אחדים מן העקרונות הקדושים ביותר שהיו לעם ישראל במשך כל הדורות.

המדינה קרועה ושסועה לציבוריה השונים על רקע מדיני, דתי וחברתי. האידיאולוגיה הלאומית בלתה לה והלכה, אין בה עוד כח להפיח רוח חיים בבני ובנות העם, ועל כן נחלשה הרוח המוסרית. דומה כי עתה ברור לכל שלמרות תהליך השיבה העצום שהתרחש בדור הקודם, ובו שבו מיליוני יהודים לארצם ובנו אותה, עדיין רחוקה מדינת ישראל מהגשמת החזון היהודי של הגאולה האמיתית והשלמה.

ואף על פי כן, "אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה". הקב"ה נטע בנו את הכח לתקן את המצב הזה, שנראה לכאורה חסר תקוה. אם נתבונן בדרכי ההשגחה האלקית, נוכל להבחין ברפואה החבויה באותן הנסיבות שהביאו להקמת המדינה ולשחרור ירושלים.

ריפוי באור

לא דבר ריק הוא, ששני המאורעות הבולטים ביותר בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל אירעו בחודש אייר. על מנת להעריך את משמעות הדבר, עלינו לפנות אל התורה, תוכנית הבריאה של הקב"ה.

ראשית, עלינו להתבונן בשם החודש, כיון ששמו של כל דבר בלשון הקדש – בין אם מדובר בדבר מוחשי וגשמי, ובין אם מדובר בהויה של נפש או של זמן – מצביע על עיקר מהותו ועל הכח שניטע בו בשעת בריאתו.

לשם החודש 'אייר' שורש משותף עם המילה "אור". בתנ"ך מכונה חודש זה בשם "חדש זִו", וגם משמעותו של זיו היא אור.

בקבלה נאמר שאיר (הנכתב ב-י אחת, על פי הדקדוק) הוא ראשי התיבות של "אני י-הוה רֹפאך". לכן ידוע חודש אייר בתורת החסידות כחודש המתאפיין בכחות רפואה אלקיים, ריפוי הנובע מאור. ריפוי באור הוא דרכו של מורנו רבי ישראל בעל שם טוב, מחולל תנועת החסידות, שלימד את תלמידיו כי 'אין מגרשים את החושך במקל' ויש לפזר את חושך המציאות על ידי השפעת אור דווקא (והוא "אור ישראל", "אור חדש על ציון תאיר" – אורו החדש של רבי ישראל בעש"ט). במקום להילחם בחושך בתחומו שלו, ובכך לייחס לו ממשות, יש להאיר לעומתו את אור האמת, שאזי הוא יתפוגג וימוג מאליו – "מעט אור דוחה הרבה מן החושך", וכל שכן ריבוי אור הדוחה את החושך לגמרי ואף הופך את החושך עצמו לאור גדול ("לאהפכא חשוכא לנהורא", שאזי יש בו יתרון "כיתרון האור [הבא] מן החשך [עצמו]").

תמיד אפשר לתקן

בתורה נזכר רק מועד אחד החל בחודש אייר – פסח שני, החל ב-י"ד בחודש. משמעותו של פסח שני היא הזדמנות שניה. למרות שהתורה מצוה עלינו להקריב את קרבן הפסח ב-י"ד בניסן, ניתנת הזדמנות נוספת לאדם שהיה טמא לנפש או בריחוק מקום, להקריב את פסחו חודש מאוחר יותר.

מעניין שהדברים תואמים גם את מיקומו של חודש אייר בלוח השנה היהודי, שהרי אייר הוא החודש השני למניין החודשים – המתחיל מניסן – ובו נותנת התורה לאדם הזדמנות שניה.

כל חג בלוח העברי מאיר אלינו באור אחר, לכל אחד מסר מיוחד הנוגע לעבודת ה' שלנו ולמילוי תפקידינו בכל השנה כולה. פסח שני וחודש אייר בכללו אומרים לנו – "אין אבוד", לעולם לא מאוחר מדי. לא משנה באיזה מצב אנו נמצאים, לאיזו תהום ירדנו, עד כמה נטמאנו והתרחקנו ממילוי שליחותנו ותפקידנו בחיים – תמיד אנו יכולים לתקן את מצבנו, לזכות להזדמנות שניה מאת ה'.

כך הוא גם ביחס למדינת ישראל. העובדה שהמדינה נוסדה, לחמה וניצחה במלחמותיה דווקא בחודש אייר, מלמדת אותנו שאסור להתייאש. האור המאיר את דרכנו בכל תהפוכות מציאותה של המדינה הוא אור של הזדמנות שניה, אור של 'בכל זאת'. הוא מאיר לנו ומחזק אותנו, שנדע שלמרות כל המשברים והירידות המתרגשות ובאות עלינו, ולמרות שגם ההצלחות לפעמים אינן מתקיימות בידינו, יפה כח האור לנצח את החושך, ולעולם אין זה מאוחר מדי לתקן את המצב.

"לכתחילה אריבער"

כשמתבוננים במציאות נכוחה, ועורכים השוואה מפוכחת בין המשאבים העומדים לרשותנו לבין המשברים בפניהם אנו עומדים – לא ברור מהיכן נדלה את הכחות הדרושים לנו.

אמנם, כאן באה תורת הקבלה ומלמדת אותנו שגם אם על פני השטח, כפי שהדברים נראים, אין מקור כח שיחלץ אותנו מן הסבך – ישנם עומקים ומקורות עוצמה שעדיין לא התחלנו לחשוף. המציאות שלפנינו רבת פנים היא, ויש בה יותר מן הנראה לעין.

מבואר בקבלה שהעולם נברא בשני שלבים כוללים, המכונים "עולם התהו" ו"עולם התיקון". עולם התהו הקדמון היה צורת קיום רבת-עוצמה, שנועדה לקריסה בהיותה בלתי יציבה. הקריסה הזו מכונה בקבלה "שבירת הכלים", שכן מציאותו וקיומו של עולם בנויה על יכולתו להכיל בתוך כליו את הארת אורו של הבורא, ושבר במציאותו של עולם משמעותו שבר ביכולת להכיל, הגורמת להעלמת אור מציאות הבורא יתברך מבריאתו. עם קריסתו ו'שבירת כליו' של עולם התהו הקדמון החל תהליך של תיקון, בו נבנו כלים חדשים והסדר הטוב והנכון החל להיווצר מחדש. תהליך זה יוצר את עולם התיקון.

בריאת עולם התהו, שנידון מראש לקריסה, לא היתה ח"ו לריק. השלכותיה משפיעות עלינו בתחומים שהם מעיקרי חיינו בעולם הזה.

ראשית – חווית השבירה, בה נתעלמה מציאות הבורא יתברך מבריאתו, היא חוויה מכוננת (טראומתית) בדרך להתהוות עולם התיקון, והיא גורמת למציאותה של אפשרות הבחירה החופשית. אותה תופעה שהיא לכאורה כשלון ונפילה, היא הכרחית לקיום רצונו של הקב"ה למלוך על עם שיכיר בו מרצונו.

ושנית – כל אותם אורות אדירים ונפלאים שהאירו בעולם התהו, לא אבדו מן המציאות. בשבירת הכלים התפזרו ניצוצות מן האורות הללו בתוך המציאות, וכעת הם מצויים בתוכנו, במעמקים, וממתינים לחשיפתם ולתיקונם. הקב"ה לא 'ויתר' על כחות החיים האדירים של התהו, ולא שלל אותם מן הבריאה לגמרי. מאגר הכח הזה עומד לרשותנו, וממנו אפשר לשאוב ישועה לכל משברינו וחולשותינו, אם רק נדע כיצד להשתמש בו.

אין הדבר פשוט. העולם שאנו חיים בו הוא מתוקן יותר, יציב יותר. כדי לאפשר את היציבות הזו, נחבאים כחות התהו ואינם מופיעים בגלוי. כוונת ההסתתרות הזו היא לאפשר למציאות המודעת לבנות את עצמה בשלוה, ללא מתחים גבוהים, ולהכין כלים רחבים וחזקים די הצורך כדי שיוכלו להכיל את אורות התהו המרובים והתקיפים.

מובן, אם כן, ששני העולמות הללו, תהו ותיקון, צריכים לשוב ולהתחבר. החיבור הזה הוא תיקון העולם במובן הפשוט ביותר – לתקן מה שנשבר, להחזיר את האורות דתהו לתוך כלי המציאות, והפעם בצורה שתוכל להתקיים. באופן זה מדריך אותנו הרבי בשיחתו המפורסמת מ-כ"ח ניסן ה'תשנ"א (כהכנה לעבודה הרוחנית של חודש אייר), ואומר שעל מנת להביא את המשיח יש לפעול בדרך של "אורות דתהו בכלים דתיקון". מול חריפות המשברים המתרגשים עלינו בימות עקבתא דמשיחא, ובגבור התחושה שהמציאות הגלויה אין בה די כח לחלץ את עצמה מכלאה, אנו נדחפים להעיז יותר, להשתמש בכחות שעד עתה השימוש בהם היה נחשב למסוכן ואולי אף הרסני.

משל שיוכל להמחיש בצורה חיה את ההבדל בין פעולה בדרך של תיקון לפעולה בדרך של תהו, נמצא באמרתו של הרבי המהר"ש – רבי שמואל שניאורסאהן מליובאוויטש – שיום הולדתו חל אף הוא באייר (ב בחודש – "תפארת שבתפארת").

אמר הרבי המהר"ש: "העולם אומר שכאשר פוגשים מכשול צריכים לזחול מתחתיו, ורק אם אי-אפשר מנסים לדלג מעליו. אבל אני אומר, לכתחילה אריבער [לכתחילה יש לדלג מלמעלה]"!

עוז הרוח שבהוראה לאמץ את אפשרות הדילוג כבחירה ראשונית, בא מתוך ההכרה שהגיע זמנם של אורות דתהו להאיר במציאות. כל זמן שנמשכה בנייתו של עולם התיקון, צריך היה להתחשב במאזן הקיום העדין שנמצא עדיין בתהליך התהוותו. לכן לא ניתן היה להשתמש בכחות העומדים לרשותנו, ופעמים רבות נאלץ אדם לזחול וללכת סביב סביב, כיוון שהוא יודע שפריצה ישירה אל שורש העניין לא תתרום לעולם במובן הרחב.

אך כשאנו עומדים בפתחם של ימות המשיח, מצביעה בפנינו המציאות עצמה על הצורך ההכרחי להתחיל להעיז. דגם כזה, של אורות דתהו בכלים דתיקון, ננסה לפתח בפרקים הבאים. זהו תפקיד כל יחיד בתוכנו, ותפקיד הציבור בכללו. לכתחילה אריבער! 

 מתוך הספר "תיקון המדינה", ניתן לרכישה בחנות האתר