תיקון מחויב

התורה מבחינה בין שני סוגי מלחמות – מלחמת חובה ומלחמת רשות. המלחמה לכיבוש הארץ היא מלחמת חובה, בה נצטווינו “לא תחיה כל נשמה” ו”החרם תחרימם” – חובה לפנות את הארץ מכל הקליפות כדי לבנות בה חיים יהודיים מתוקנים. מלחמה שעושה המלך להגדלת שמו והרחבת גבולות הקדושה היא מלחמת רשות, בה אפשר לשבות שבויים ולברר ניצוצות (עד ל”אשת יפת תאר” המצטרפת לעם ישראל).

בעבודת ה’ הפנימית, מלחמת רשות היא עבודת הצדיקים, אשר “לבם ברשותם” והם מסוגלים לעסוק בהעלאת המדות ובבירור ניצוצות נפולים. לעומת זאת, מלחמת חובה היא עבודת בעלי התשובה, הפועלים מתוך תודעה פנימית של חיוב והכרח. מה הכוונה? חז”ל אומרים “שלא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי”. אכן, המגיד ממעזריטש אומר שזו הדרכה לצדיק, שעליו לחוש ש”הרשות נתונה”, האיסור הוא ‘אפשרות סבירה’ אך בבחירתו הוא פורש ממנו. לעומת זאת, על בעל תשובה לומר לעצמו “אי אפשי!” ולשלול לחלוטין את אפשרות החטא – אין כאן “רשות” אלא “חובה” שלא ניתן לסור ממנה.

בפשט, בעל תשובה כבר טעם את החטא, וכדי לקיים בעצמו “סור מרע” עליו להתרחק מן העבירה הרבה יותר מהצדיק, העסוק בעיקר ב”ועשה טוב” ובהעלאת ניצוצות. אך בעומק יש כאן עבודה נעלית יותר, עליה נאמר “במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד”: אצל הצדיק העיקר הוא ממד הבחירה החפשית – עלי להתייגע ולהוסיף בטוב, וככל שיעשה זאת שכרו הרבה מאד. בעל התשובה צריך לעלות לעולם הידיעה האלקית – כדי לתקן את חטאי העבר עליו להגיע למקום בו מתברר שכל מעשיו היו חלק מהתכנית האלקית, מהידיעה שלמעלה מהבחירה. מתוך הדבקות בידיעה האלקית, שלגמרי למעלה מהטבע, חטאי העבר היו מחויבי המציאות – אך גם התשובה בהווה היא מחויבת לגמרי, ו”אי אפשי” לנהוג אחרת ולצאת מרשות ה’.

החידוש הוא כי “בעלי התשובה ישתלטו על המדינה” – כיבוש הארץ תלוי דווקא במלחמת חובה וכינון מלכות ישראל הנצחית שייך לדוד המלך ש”הקים עולה של תשובה”. תיקון המדינה כרצון ה’ דורש תשובה ציבורית, מתוך תודעה שאין מדובר ב’בונוס’, באפשרות רצויה התלויה ב”רשות” ובחירה אך ניתן להסתדר גם בלעדיה. יש להבין שהתיקון הוא “חובה”, כורח המציאות ש”אי אפשי” בלעדיו – הן מצד הידיעה האלקית, בה כל ההיסטוריה צועדת לתיקון, והן מצד יכולת הקיום שלנו בארץ, כפרטים וכציבור. מי שחי את תודעת-החובה הזו מגיע לדבקות אמתית בה’, המאפשרת לחולל שינוי גם במקום שנראה שאין לכך סיכוי טבעי – שהרי מצדו ‘אין סיכוי’ להשאר במצב הקיים ולכן התיקון בהכרח יבוא. זו מעלת “דור שכולו חייב [משיח]” גם ביחס ל”דור שכולו זכאי [המרגיש שמבחינתו משיח הוא זכות-רשות]”.