תכנית ליבה לחנוך יהודי

על ארבעה שלבי-יסוד במערכת החנוך התורנית. מתוך השיעור השבועי, כ"ה תמוז תשע"ו.

 

החנוך הוא לב לִבָּהּ של היהדות, הרבה לפני שהומצא המושג ‘ליבה’… מאברהם אבינו, “אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט”[1]“, ועד כל מעשה חינוכי של הורים ומורים בימים אלו ממש.

מהו חנוך יהודי? אפשר שהתשובה ברורה מאליה: ילד יהודי יונק את החנוך מינקות בבית הוריו, הולך לבית הספר בגיל צעיר וסופג תורה ממוריו, וכן הלאה. בסופו של דבר, עבודת החנוך מגלה את החן הגנוז בנפש הילד, והילד עצמו מוצא חן בעיני אלקים ואדם. לא לחנם, המלה חִנוּךְ פותחת באותיות חן כאשר ערך הגימטריא של האותיות הנוספות (וכ) עולה לערכו של שם ה’ המפורש (הוי”ה).

בכל זאת, העולם המודרני מחפש אחר הגדרות, במיוחד כאשר נדמה שהמסורת העתיקה מתערערת. על כן, מתבקש להגדיר שלבים עיקריים בתכנית הלימודים של החנוך היהודי. “אין דבר שלא רמוז בתורה”[2], והרמז לתכנית הלימודים שלנו טמון במלה חנוך. אמנם המלה חִנוּךְ  אינה כתובה בתורה, אבל השם חֲנוֹךְ נמצא, והוא ילווה אותנו בשלבים השונים.

שלב ראשון: הפלא

ובכן, השלב הראשון בחנוך, והחשוב ביותר, הוא החנוך לפלא! כלומר, כל ילד אוהב דברים נפלאים ומפתיעים, סיפורי מעשיות וגיבורים. הילד רגיש לפלא, אוהב את הפלא, אוהב להתפלא. פעמים רבות, אנו המבוגרים נוטים להחניק את נטיית הפלא של הילד, ואף נוטים לחשוב שזו מטרת החנוך… אך חנוך נכון משתמש ברגישות של הילד לפלא, מפגיש אותו עם פלא בלתי נגמר.

על מה אנו מדברים? לא על הזיות ודמיונות עכורים הקיימים בשפע ובזול. יש בידינו פלא גדול, אותו אנו מחזיקים בידינו ממש, והוא גם תוכן לימודי בלתי נדלה. זוהי התורה. אותן אותיות ומלים שאנו קוראים בספר התורה, מ”בראשית ברא אלהים”, הן בדיוק מה שנאמר ונלמד כבר אלפי שנים, ומה שניתן למשה רבינו בהר סיני מאת הקב”ה – וזה עצמו הפלא הגדול ביותר.

יסוד החנוך הוא כמובן החנוך לאמונה. האמונה בה’ נוכחת בבית היהודי והילד גדל אל תוכה. אך כדרך חנוכית-לימודית אנו מקנים את האמונה כשהיא כרוכה בתורה. כך מתואר בהלכה הצעד הראשון בחנוך: “מאימתי אביו חייב ללמדו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו ‘תורה צוה לנו משה’ ו’שמע ישראל’[3] – דע לך, בני, שיש לנו תורה נפלאה ממש, מתנה מאת הקב”ה, ודרכה תפגוש אותו כל ימי חייך. “ישראל מתקשרים בתורה והתורה בקב”ה”[4]. עוד לפני שיגיע לבית הספר, הילד מתחיל להכיר את סיפורי התורה – סיפורי פלא – ואת דמויות הפלא של התורה, גיבורי הילדות שלנו.

התורה היא “חומר הלימודים” העיקרי במערכת החנוך (ולכן בית הספר נקרא גם “תלמוד תורה”) – לא ידיעות טכניות, ואף לא דברי חכמה והגות, יפים ככל שיהיו, אלא משהו פלאי, קדוש, אוצר יקר מכל שאותו אנו מנחילים מדור לדור. הנתון היסודי הזה משפיע כמובן על החנוך כולו: אדם יכול לאהוב ללמוד, אך אין אהבה כאהבת התורה, ואין כבוד כמו זה שאנו רוחשים לתורה. אף אחד לא ינשק את ספר הלימוד בחשבון או אנגלית, אבל כל ילד אצלנו מנשק את החומש שבידו (כמו שהוא לומד מהוריו ומוריו).

עד כמה נצליח להנחיל לילדים-תלמידים את תחושת הפלא? זו המשימה הגדולה שלנו. ככל שאנו עצמנו נרגיש שהתורה היא דבר מופלא, כך הלימודים היום-יומיים יהיו בהשראה של ההכרה שאנו עוסקים בדבר פלא ומבקשים “גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ”[5]. המטרה היא שתחושת הפלא הזו תתרענן ותתחדש בכל עת, ואכן החנוך היהודי ממשיך עד זקנה ושיבה.

כדגש מיוחד בתכנית הלימודים, היחס לתורה כאל פלא מתבטא באותיות. כלומר, אותיות האלף-בית אינן סתם סימני עזר טכניים להביע תוכן, אלא אותיות התורה הקדושה, סימני פלא ממש. לא לחנם נהוג שבמפגש הראשון של הילד עם האותיות, מצפים אותן בדבש והילד מלקק בהנאה. כך למשל, האות הראשונה היא אלף, בהיפוך אותיות פלא – וכאשר משננים “קמץ אלף אָ” מחדירים את תחושת הפלא (מה גם שלפי הקבלה הניקוד קמץ שייך לספירת הכתר, “פלא עליון”, העל מודע).

בהמשך, נלמד להכיר גם את הפלא של הגימטריות בתורה. הניסיון מורה שדווקא הילדים הקטנים אוהבים מאד את שעשועי הגימטריה, ובהחלט רצוי להשתמש בגימטריות באופן מובנה בתכנית הלימודים (דבר שנעשה בהצלחה במוסדות חינוך מסוימים). 

את כל זה נקשר לדמות בעם ישראל שנקראת בתורה חנוך: “וּבְנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי”[6] – הבן הבכור של ראובן, בנו הבכור של יעקב אבינו. זהו הנכד הראשון במשפחה, לא אחד האבות או השבטים, פשוט ילד יהודי שעליו מיישמים לראשונה את תכנית הלימודים… והנה, הסמיכות “חֲנוֹךְ וּפַלּוּא” רומזת שעיקר החנוך הוא החנוך לפלא (זהו אמנם רמז, הפלא של התורה מתייחס ברצינות גם לרובד הרמז).

שלב שני: ידע

העיסוק בתורה כפלא לא יסתיים לעולם. אך יחד אתו מצטרף בהמשך שלב נוסף, והוא הכרת העולם שאנו חיים בו, חלק גדול ממה שנקרא “לימודי חול”, מדעים וכדו’. כאן צריך להבחין: לשם מה אנו זקוקים לידע? האם איסוף ידיעות הוא תמיד דבר טוב? האם עוד ועוד מידע הופך אותנו לאנשים טובים יותר? והרי בדור שלנו, “דור המידע”, אנו יודעים היטב שידע זמין עלול להציף בשיטפון ובלבול.

היחס של היהדות ללימוד “חכמות חיצוניות” (דהיינו שמחוץ לתורה) היה תמיד מורכב וזהיר. מעבר לבעיה של “בטול תורה”, הצביעו חכמינו על פגם מהותי שעלול להתלוות לתחומי הידע האנושי, והוא הניתוק והניכור מהקב”ה ו”המלכת” השכל האנושי במקומו. הסוגיה הזו דורשת בירור מקיף, אך בקצרה: המגמה הנכונה היא “להכשיר” את לימודי החכמה והמדע כשהם עצמם ישמשו ככלי להכיר את נפלאות הבורא. שוב הגענו למושג הפלא – לאחר היסוד של פלא-התורה, אנו מתבוננים בנפלאות הבריאה. 

כך כותב הרמב”ם על ערך הכרת פלאי הבריאה:

הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו… והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד ‘צמאה נפשי לאלהים לאל חי’. וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד ‘כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו’[7].

באופן כזה, מתברר ש”לימודי החול” אינם רחוקים כל-כך מלימודי הקודש. בשפה ההלכתית ישנו מושג “חולין שנעשו על טהרת הקודש” – זהו אחד האתגרים הגדולים של החנוך היהודי כיום, להכליל את לימודי החול בתוך לימודי הקודש (וברוך ה’ יש כמה התחלות יפות בתחום הזה).

סימן הדרך לשלב הזה בתכנית הלימודים הוא עוד חֲנוֹךְ בתורה. קודם פגשנו את נכדו של יעקב אבינו, וכעת נחזור אחורה בזמן לנכדו של אברהם אבינו: אחד מבני אברהם (מאשתו קטורה) היה מדין, “וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה”[8]. בפנימיות התורה מוסבר שמִדְיָן קשור ל”חכמה חיצונית” (הקשורה לגאוה וממילא מעוררת איבה ומדון), ומכאן שחנוך בן מדין רומז לחנוך לחכמה וידע. ועוד רמז מובהק בשמות אחיו הבאים של חנוך, “אֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה”, שניהם קשורים לדעה, ומשמעות השם אבידע היא: רוצה דעת (אבי מלשון אבה-רצה). שלא כמו חנוך בן ראובן, חנוך בן מדין אינו משתייך לעם ישראל, והעם המדייני בכלל נזכר בתורה לשמצה (ראו את העימות עם מדין בפרשות פינחס ומטות). ובכל זאת, בכל דבר יש ניצוץ טוב שניתן להעלותו לקדושה, לחולין על טהרת הקדש.

שלב שלישי: לעלות לשמים

שני השלבים שעברנו בתכנית הלימודים נוגעים במיוחד לגיל הצעיר. בתחילה הילד מגלה את הפלא שבתורה, ופחות את התוכן הלימודי עצמו. גם הכרת נפלאות הבריאה אינה נעשית תחילה באופן מסודר ושיטתי.

כעת מגיע השלב העיקרי, שאליו מוקדשות מיטב השנים של הילד-הנער במוסדות החנוך –  פשוט ללמוד תורה עוד ועוד. החל מחומש עם רש”י, ספרי נביאים וכתובים, דרך עולם המשנה (כולל שינון בעל פה) ועד להיכל המופלא של הגמרא – להכיר את שפתה המיוחדת, ולקנות פרקים ומסכתות בבקיאות ובעיון – ובמקביל לימוד הלכה למעשה. יחד עם לימוד הגמרא וההלכה, יש להקדיש זמן (בכמות ובאיכות) ללימוד הממד הפנימי של התורה, “חובות הלבבות” ואמונת ישראל וספרי יסוד בחסידות.

בשנים אלו, מערכת החנוך מהווה “חממה” שבה התלמידים מתכנסים לעסוק בלימוד תורה לשמה. ככלל, תכנית הלימודים התורנית היא “על טהרת הקודש”, והלימודים לשם הכשרה מקצועית, תעודת בגרות וכדו’ נדחים לשלב מאוחר יחסית. אלא שכאמור לעיל, בתוך לימודי הקודש מוטמעות ידיעות מעולם החול, בשאיפה לחבר בין תורה ומדע (כאן ודאי תבוא האמא הדואגת ותאמר: ומה יהיה עם המקצוע של הילד? סבלנות, התשובה תבוא בהמשך).

הדמות בתורה שמהווה השראה לשלב הזה היא חֲנוֹךְ בן ירד, הדור השביעי לאדם הראשון (אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך). כבר בפסוקי התורה מתבלט חנוך כדמות פלאית ומיוחדת: “וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים”[9]. בדרך כלל, הדורות מאדם ועד נח אינם מוזכרים לטובה, “כל הדורות היו מכעיסים ובאים”, ואילו חנוך יוצא מהכלל בצדקותו, מתהלך עם ה’. לחנוך יש שאיפה להתעלות עוד ועוד (כנראה כמשקל נגד לשמו של אביו, ירד), עד שהוא מתעלה ויוצא מן העולם הזה בגיל צעיר (יחסית לאותם דורות, ששנות חייהם היו פי שניים ויותר ממנו), “ואיננו כי לקח אותו אלקים”. באופן דומה, הנער היהודי הלומד תורה שואף מעלה מעלה, לדבקות בה’ נותן התורה.

לפי הקבלה, דמותו של חנוך מופלאת עוד יותר: הוא הופך להיות מלאך (בדומה לאליהו הנביא, ואפילו גדול ממנו), המכונה נער, “חֲנֹךְ לַנַּעַר”[10], והוא שהתגלה למשה רבינו ללמדו תורה וחכמה. אכן, התלמידים שלנו הם נערים-מלאכים…

שלב רביעי: תיקון קין

לאחר שהנער היהודי התמסר בלהט ללימוד התורה לשמה, מתוך אהבה ורצון, אפשר להגיע גם לשלב רביעי. כאן אנו פונים לחנוך הרביעי שלנו בתורה, הוא החנוך הראשון בעולם: “וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ”[11] – הנכד הראשון של אדם הראשון (כמו שהנכדים של אברהם ויעקב נקראו חנוך[12]).

לכאורה, מה יש ללמוד מחנוך הזה? והרי הוא בן קין הורג אחיו. לא רק קין זכור לשמצה, כמעט כל תולדותיו אחריו נמחו במי המבול (מלבד מישהי שנזכיר בהמשך). ובכל זאת, גם בנשמת קין יש בהחלט משהו טוב, אלא שככל דבר הוא צריך בירור. קין הוא מלשון קניין, כדברי חוה אמו “קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'”, הוא עוסק בקנייני העולם הזה (לעומת הבל הרועה), ואף צאצאיו עוסקים בפיתוח התרבות החומרית: הנה קין בונה עיר בשם חנוך, והדורות היוצאים ממנו פתחו את תעשיית הנחושת והברזל, וגם את אמנות הנגינה. ובכן, האם זה טוב? תלוי. קין לא עשה זאת בצורה מספיק טובה. עולם אנושי מפותח ומשוכלל עלול להיות רצחני ואכזרי. אך הרצון לפתח ולשכלל הוא ביסודו רצון טוב, כמו שהוא מופיע בהמשך אצל נח.

נחזור למערכת החנוך שלנו. לאחר השנים הטובות בהן למד הנער תורה, הוא יכול בהחלט לרכוש גם לימודים פרגמטיים (מעשיים), הכשרה מקצועית בתחום המתאים לו כדי לקנות פרנסה המכבדת את בעליה, כפי שמוסבר בספר התניא ש”עושה אותן [את חכמות החול] קרדום לחתוך בהן, דהיינו כדי להתפרנס מהן ברווח לעבוד ה'”[13]. יתירה מזה, לימוד המקצוע נעשה במגמה רחבה לפתח ולשכלל את העולם הנפלא שברא לנו הקב”ה. אחרי שעסקנו הרבה בלימוד התורה בהבל-פינו, הגיע הזמן לתקן גם את קין, ויחד לעשות עולם טוב יותר שבו תשרה השכינה.

אכן, גם ההכשרה המקצועית צריכה להיות משולבת בתוך תכנית לימודים תורנית. הרי יהודי לעולם אינו מפסיק ללמוד תורה, וגם בעל-עסק טרוד נדרש “לקבוע עתים לתורה” בכל יום.

 אשת חיל

לבסוף, משהו על חנוך הבנות. כידוע, חנוך תורני מתקיים לבנים ולבנות במסגרות נפרדות, הן מטעמי צניעות והן מפני ההבדל בתכני הלימודים. העקרונות שמנינו כאן נכונים לבנים ולבנות במדה שוה, אך הדגשים ביישום הם שונים, בהתאם לשוני בתכונות הנפש של האיש והאשה.

כך למשל, בעוד הבנים מצווים לימוד תורה לשמה (ומוזהרים מבטול תורה), מתמסרים אליה כחנוך בן ירד, הרי לימוד התורה של הבנות הוא בעיקר במגמה מעשית – כדי לדעת את ההלכה למעשה, וכדי לקיים את מצוות אהבת ה’ ויראתו (לשם כך לומדים פנימיות התורה). ועוד: בתכנית הלימודים של הבנות יש דגש על הכשרה להקמת בית בישראל (דבר שנמצא במודעות של הבנות יותר מאשר של הבנים), ולימודי ה”חולין על טהרת הקודש” מכוונים בעיקר למטרה הזו.

וכדי להשלים את הרמז בדמויות שנקראו חנוך, רשימת צאצאיו של חנוך בן קין מסתיימת במלים “וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה” – נעמה זו היתה אשת נח (לפי חז”ל), וכך באה נטיית הקניין והתיקון של קין לתיקונה בביתו-תיבתו של נח שממנו נבנה העולם מחדש. אם כן, נעמה תייצג את חנוך הבנות, שבו יש דגש על מדות טובות ונועם הליכות[14].



[1] בראשית יח, יט.

[2] ע”פ תענית ט, א.

[3] רמב”ם הלכות תלמוד תורה א, ו.

[4] ע”פ זוהר ח”ג עג, א.

[5] תהלים קיט, יח.

[6] בראשית מו, ט.

[7] הלכות יסודי התורה ב, א.

[8] בראשית כה, ד.

[9] בראשית ה, כג-כד.

[10] משלי כב, ו.

[11] בראשית ד, יז.

[12] מתברר שלכל ה’חנוכים’ יש סבא מיוחד (גם מהללאל סבו של חנוך בן ירד, הוא דמות מיוחדת בקבלה). והנה רמז נאה: ארבעת שמות הסבים, אדם מהללאל אברהם יעקב עולים בגימטריא תורה.

[13] תניא פרק ח. שם מופיע טעם חיובי נוסף ללימוד חכמות חול “שיודע להשתמש בהן לעבודת ה’ או לתורתו” – וכמו שהוסבר לעיל על לימוד נפלאות הבריאה.

[14] למעשה, יש בתנ”ך דמות נוספת בשם נעמה, נעמה העמונית אשת המלך שלמה. והנה רמז מובהק המקשר בין חנוך לנעמה: ארבעת ה’חנוכים’ בתורה – חנוך חנוך חנך (בן מדין, כתוב בתורה חסר ו) חנוך = נעמה נעמה.

הרשמו עכשיו וקבלו עדכונים מ"גל עיני"

דילוג לתוכן