המושג “חזרה בתשובה” מתקשר אצלנו לתחום האישי. פלוני גדל בתרבות חילונית, לא ידע מהי תפילת מנחה ואיזו פרשה באה אחרי בראשית, תפילין הניח אולי בבר-המצוה וציצית נראית לו כמו תחפושת אינדיאנית. והנה הוא מגלה את עולם היהדות הנשכח, חיים של מצוות וקדושה, מתפלל בדבקות ושותה בצמא את ארון הספרים. יש גם משפחות שלמות של בעלי תשובה, וכבר יש קהילות שלמות של חוזרים בתשובה… אבל לא נראה שזהו עניין ציבורי. התרגלנו שהמרחב הציבורי איננו שייך לתחום “הדתי”: הממשלה והעיריה, הכנסת ורשויות השלטון השונות – לכאורה זהו מקום של חול גמור, מה הקשר ליהדות?

אך האמת היא שהתורה לא מדברת רק על רשות היחיד, בבית ובמטבח. לא רק על בית הכנסת או מפגשים בין-אישיים. התורה היא בהחלט עניין ציבורי מובהק, יש לה מה לומר על רשויות החוק ומערכות הממשל, החברה והאוצר, החוץ והבטחון. השאלה היא האם אנחנו רוצים להביא אותה לשם או מותירים אותה סגורה בתוך הבית והקהילה המצומצמת.

הגיע הזמן לרענן ולהרחיב את המושג של חזרה בתשובה. לא מספיק לדבר על תשובה פרטית, הרבה יהודים שחוזרים למקורות, כל אחד בארבע-אמות שלו. יש חזרה בתשובה ציבורית. עלינו להתוודות ולומר: אשמנו, בגדנו… הקמנו מדינה “ככל הגויים”, ובקושי הזכרנו אותך, ריבונו-של-עולם. סלח לנו כי חטאנו. הנה אנחנו רוצים, באמת ובלב שלם, לשוב אליך בכל מקום, לתת צביון יהודי של ממש לכל מערכות השלטון וליצור רשות-הרבים שמתנהגת לפי תורתך הקדושה.

מי יוביל את המהפך הזה? פעמים רבות, למי שגדל בחברה הדתית הרגילה אין את העוז ‘לצאת מהקופסה’ ולשנות את התפיסה. אבל מי שעבר בעצמו את המהפך, מי שגדל בעולם החילוני והרגיש “אזרח המדינה” (ואפילו “אזרח העולם”), ולבסוף גילה את האור הגדול של התורה – הוא יוכל להנהיג את המהלך הבא, את המעבר מתשובה פרטית לתשובה ציבורית, לחבר את העולם הגדול עם בורא העולם ולהוליך את המדינה בדרך התורה. אפשר לומר מעין ‘נבואה’ קטנה: בעליהתשובהישתלטו על המדינה, השתלטות שמחה שתסחף את כולם אחריה, לתשובה גדולה שתביא גאולה.