תתפלל על זה – תשיר את זה

המצוקה מזמינה תפלה

על הפסוק “יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה” דרשו חז”ל שהקב”ה מתאוה לשמוע את תפלת עם ישראל ולשם כך מזמן להם מצבים שיעוררו אותם לפנות אליו. בהקשר זה מתאר המדרש (שהש”ר ב, לה) את מצב ישראל על ים סוף: “בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין? ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן, ונכנסה לפנים ולא היתה יכולה להכנס שעדיין הנחש מקנן, תחזור לאחורה לא תהי יכולה שהנץ עומד בחוץ. מה עשתה היונה? התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבא ויצילה. כך היו ישראל דומים על הים, לירד לים לא היו יכולין שעדיין לא נקרע להם הים, לחזור לאחוריהם לא היו יכולין שכבר פרעה הקריב. מה עשו? ‘וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה”, מיד “ויושע ה’ ביום ההוא'”.

כשאדם נקלע למצבים שנראים כחסרי מוצא העצה הראשונה היא פניה לה’ בתפלה. המדרש מגלה כי לא המצב הקשה גורם לתפלה, אלא רצון ה’ בתפלת האדם גורם למצב והתפלה תביא לישועה. תובנה זו משנה את היחס לתפלה, שהופכת מאמצעי בדרך לישועה לתכלית המבוקשת של המצב. ה’ מזכיר לי לפנות אליו בכל לבי, מעורר אותי ליצור עמו קשר, כי קולי ערב באזניו ומראי נאה בעיניו.

מתפלה לשירה

כשזוכרים זאת הופכת התפלה מצעקה לחוצה (ואולי גם מתריסה) לשירת דבקות, הודיה ואהבה – מהצעקה שלפני קריעת ים סוף מגיעה השירה שלאחריה (ורמז: תפלה בגימטריא שירה). בצעקה ראוי לקצר (כמאמר ה’ “מה תצעק אלי?!”), כשעיקרה תשובת-פנית הלב (כדברי המדרש “ופרעה הקריב”, “שהקריב את ישראל לתפלה” וגם “שהקריב את ישראל לתשובה”, “הקריב את לבן של ישראל לאביהן שבשמים”), ואת הכח כדאי לשמור לשירה…

בפרטות, יש תהליך שלם של הכנעה-הבדלה-המתקה: צעקה לה’ מתוך תשובה והכנעה; שתיקה מתוך אמונה בישועת ה’ – “הוי’ ילחם לכם ואתם תחרִשון”; שירה על נס ההצלה.

הנץ והנחש – הכעס והתאוה

דימויי המדרש, נץ מאיים מלמעלה ונחש מאיים מלמטה, מסמלים שתי התייחסויות למציאות הגורמות למצוקה נפשית: הנץ מסמל כעס שסופו מצה ומריבה (“שני אנשים נצים”) – האדם מצפה בגאוותו שהכל יתנהל כרצונו, וכשהמציאות לא ‘זורמת’ בהתאם הוא מתמלא כעס וחייו הופכים לעימות ומאבק; הנחש, שפיתה את חוה והטיל בה את זוהמתו, מסמל את פיתויי העולם – את המשיכה לטוב למאכל ותאוה לעינים, את היצר המיני ואת הערמומיות הנחשית כיצד ‘להסתדר’ ולנצל את המציאות (כמתאים לשה”ש, הנץ והנחש הם שני האיומים העיקריים על שלום הבית ושלמותו, אש הכעס ולהט תאות הזנות עליהם נאמר “לא זכו – אש אוכלתן”).

ראית המציאות והזולת כאיום המצריך מאבק וגורם לכעס וראית המציאות והזולת כגורם המפתה לנצלו הן שתי נטיות נפשיות מנוגדות, שהעמידה ביניהן גורמת למתחים וחרדות. הצד השוה הוא ששתיהן מאיימות על זהותו העצמית של האדם, עליה ‘מסתערת’ המציאות באיום ישיר או בנסיון למוסס ולבולל אותו בפיתוייה.

התפלה לה’, מתוך ההכרה שחפצו בקשר עם האדם הוא שהוליד את המצוקה, מחברת בחזרה את האדם לאלוקיו ולזהותו הפנימית ביותר. אז, כשמתגלה שהנץ והנחש אינם אלא שליחי ה’, ניתן גם להפוך אותם לנטיות נפשיות בריאות ושימושיות – כעס-הנץ יכול להפוך לקנאות בריאה של האדם לשמור על היקר והחשוב בעיניו (בלשון חז”ל, “מלאך העשוי בדמות נץ” להגן על העולם מרוחות רעות) ופיתוי-הנחש לתאוה בריאה, “תאות צדיקים אך טוב”, לממש במציאות העולם את רצון ה’ ואת הכחות הנפשיים שהעניק לאדם.

—

פורסם לראשונה בעלון שבת בשבתו