אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ

שָׁלוֹם יְלָדִים!

מִצְוַת שְׁמִירַת שַׁבָּת קֹדֶשׁ מוֹפִיעָה בַּפָּרָשָׁה שֶׁלָּנוּ וְזוֹ לֹא הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. עוֹד לִפְנֵי קַבָּלַת הַתּוֹרָה, בַּדֶּרֶךְ לְהַר סִינַי, כְּבָר נִצְטַוֵּינוּ עָלֶיהָ. בְּרֹב הַפְּעָמִים מוֹפִיעָה הַשַּׁבָּת בִּלְשׁוֹן יָחִיד – “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת”, “וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת”, “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת”. אֲבָל בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, כְּמוֹ בַּפָּרָשָׁה שֶׁלָּנוּ, הִיא מְכֻנָּה בִּלְשׁוֹן רַבִּים – “אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ”.

מַדּוּעַ?

בְּסִפְרֵי הַחֲסִידוּת מֻסְבָּר כִּי בְּכָל שַׁבָּת שֶׁאָנוּ זוֹכִים לִשְׁמֹר כְּהִלְכָתָהּ יֶשְׁנָן בְּעֶצֶם שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת, שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת שֶׁל אוֹתָהּ הַשַּׁבָּת. כַּאֲשֶׁר נִזְכֶּה לִשְׁמֹר אוֹתָן כָּרָאוּי – נִגָּאֵל!

לָדַעַת לַעֲצֹר בַּזְּמַן

עַל הַיְּצִירָה הַזּוֹ חָלַמְתִּי הַרְבֵּה זְמַן. מִזְּמַן רָצִיתִי לְיַצֵּר בְּעַצְמִי קַנְקַן חֶרֶס מְהֻדָּר וּמְעֻצָּב. בָּדַקְתִּי וּבֵרַרְתִּי, הִזְמַנְתִּי וְרָכַשְׁתִּי. תִּכְנַנְתִּי אֶת הַמְּשִׂימָה הֵיטֵב, לְפִרְטֵי פְּרָטִים. קֹדֶם לִיצֹר אֶת גּוּשׁ הַחֵמָר וּלְהַקְפִּיד עַל סִלּוּק כִּיסֵי אֲוִיר, אַחַר כָּךְ לְעַצֵּב אוֹתוֹ לְצוּרַת קַנְקַן, לְעַטֵּר אֶת הָעִטּוּרִים הָעֲדִינִים, לֹא לִשְׁכֹּחַ לִמְשֹׁךְ אֶת הַפִּיָּה לַזָּוִית הַנְּכוֹנָה וּלְהַדֵּק אֶת אֲחִיזַת הַיָּדִית בְּגוּף הַקַּנְקַן, יִבּוּשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ, מְשִׁיחָה בְּצִפּוּי אֵמַיְל, הַכְנָסָה לַתַּנּוּר, לְהוֹצִיא בַּזְּמַן, תִּקּוּנֵי צֶבַע אַחֲרוֹנִים, שְׂרֵפָה שְׁנִיָּה… בְּקִצּוּר יָם שֶׁל מְלָאכָה.

יָצָא לָכֶם לְהָכִין מַשֶּׁהוּ דּוֹמֶה? תּוֹךְ כְּדֵי הָעֲבוֹדָה אֲנַחְנוּ שְׁקוּעִים בָּהּ לְגַמְרֵי, בְּרֹאשֵׁנוּ וְרֻבֵּנוּ. לִמְלָאכָה מִסּוּג זֶה נִדְרָשׁ רִכּוּז גָּדוֹל כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁלּוּב שֶׁל מְיֻמָּנוּת גְּבוֹהָה יַחַד עִם דִּיּוּק מֵרַבִּי, כָּךְ שֶׁתּוֹךְ כְּדֵי הָעֲבוֹדָה אֲנַחְנוּ שׁוֹכְחִים אֶת הַמַּטָּרָה לִשְׁמָהּ אָנוּ עֲמֵלִים. תַּכְלֶ’ס, אָנוּ עֲסוּקִים בְּעִקָּר בַּחוֹמָרִים וּבַלִּכְלוּךְ.

וְאָז מַגִּיעַ הָרֶגַע. אַחֲרֵי כָּל הַמַּאֲמָץ, בְּסִיּוּם כָּל הַשִּׁפּוּרִים וְהַגִּמּוּרִים הָאַחֲרוֹנִים – הַיְּצִירָה פָּשׁוּט מֻשְׁלֶמֶת. לֹא כְּדַאי לְהַמְשִׁיךְ, כִּי חֲבָל לְקַלְקֵל. לִפְעָמִים דַּוְקָא “כָּל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ”. אֲנִי לוֹקֵחַ אֶת הַקַּנְקַן הַיָּפֶה, מֵנִיחַ אוֹתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן בַּסָּלוֹן, מִתְרַוֵּחַ עַל הַכֻּרְסָא שֶׁמִּמּוּל, עוֹצֵם אֶת הָעֵינַיִם וּמִתְמוֹגֵג לִי בַּהֲנָאָה מְרֻבָּה.

לְהִתְעַנֵּג פַּעֲמַיִם

מִמָּה אֲנִי בְּדִיּוּק נֶהֱנֶה?

בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן אֲנִי פָּשׁוּט נֶהֱנֶה מִלְּסַיֵּם. קֹדֶם הָיִיתִי שָׁקוּעַ בְּכָל כּוֹחוֹתַי בַּמְּלָאכָה, כָּעֵת יֵשׁ לִי סוֹף-סוֹף זְמַן בִּשְׁבִיל עַצְמִי. אֲנִי אוֹסֵף אֶת כָּל הַכֹּחוֹת חֲזָרָה הַבַּיְתָה. הָאֵנֶרְגִּיָּה שֶׁהִשְׁקַעְתִּי הָיְתָה סוּג שֶׁל יְצִיאָה לַקְּרָב, קְצָת מַעֲמָסָה. אָמְנָם זוֹ מַעֲמָסָה שֶׁחָפַצְתִּי בָּהּ, אֲבָל בְּכָל זֹאת. בְּאוֹתָם הָרְגָעִים אֲנִי נֶהֱנֶה בְּעִקָּר מִמָּה שֶׁאֲנִי לֹא – אֲנִי כְּבָר אַחֲרֵי.

אֲבָל אַחַר כָּךְ מַגִּיעַ הַתַּעֲנוּג הָאֲמִתִּי. אֲנִי פּוֹתֵחַ שׁוּב אֶת הָעֵינַיִם וְרוֹאֶה אֶת הַיְּצִירָה הַמֻּשְׁלֶמֶת וְיוֹדֵעַ: זֶהוּ זֶה! זֶה בְּדִיּוּק מָה שֶׁתָּמִיד חָלַמְתִּי עָלָיו. “סוֹף מַעֲשֶׂה” הוּא זֶה שֶׁעָלָה אֶצְלִי עוֹד “בַּמַּחְשָׁבָה תְּחִלָּה”. כָּעֵת אֲנִי כְּבָר נֶהֱנֶה מִמָּה שֶׁכֵּן. אֲנִי לֹא רָץ לְשׁוּם מָקוֹם וְגַם לֹא בּוֹרֵחַ. אֲנִי פָּשׁוּט מִתְעַנֵּג, כָּאן וְעַכְשָׁו. אוּלַי בַּהַרְגָּשָׁה הַזּוֹ יֵשׁ פָּחוֹת סְעָרָה אַךְ הִיא הַרְבֵּה יוֹתֵר עֲמֻקָּה.

בָּאָה שַׁבָּת – בָּאָה מְנוּחָה

לַה’ יִתְבָּרַךְ תְּשׁוּקָה גְּדוֹלָה מְאוֹד לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם. יֵשׁ לוֹ בְּכָךְ כַּוָּנָה עֶלְיוֹנָה, נִסְתֶּרֶת וַעֲמֻקָּה – “דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים” הוּא רוֹצֶה. כְּדֵי לְהִתְגַּלּוֹת בְּמָקוֹם נָמוּךְ וְשָׁפֵל הוּא עוֹסֵק בְּיִצּוּר אוֹתוֹ הַמָּקוֹם, וְהוּא עוֹשֶׂה זֹאת בְּשִׁשָּׁה יָמִים. ה’ יִתְבָּרַךְ מְתַכְנֵן, אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לַתּוֹצָאָה הַמֻּשְׁלֶמֶת – “וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם”. הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּצִבְיוֹנוֹ וְהָאָדָם נִצָּב בְּתוֹכוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ אֶת ה’.

מֵרֶגַע זֶה כְּבָר אֵין צֹרֶךְ לְהוֹסִיף. ה’ כִּבְיָכוֹל עוֹזֵב אֶת הַזִּירָה וּפוֹנֶה לְהִתְכַּנֵּס עִם עַצְמוֹ. בִּרְגָעִים אֵלּוּ הוּא מִתְמַלֵּא קוֹרַת רוּחַ מִמַּעֲשֵׂה יָדָיו. הַהִתְרַחֲשׁוּת שֶׁבַּחוּץ כְּבָר פָּחוֹת נוֹגַעַת לוֹ, הִיא בְּסַךְ הַכֹּל הָיְתָה הָאֶמְצָעִי לְהַגִּיעַ לַתַּכְלִית הַנִּכְסֶפֶת, וְהוּא מִתְעַנֵּג לוֹ לְבַדּוֹ לְעַצְמוֹ.

יִשְׂרָאֵל וַה’ – לְבַד בְּיַחַד

לְבַדּוֹ? לֹא בְּדִיּוּק. בְּעֶצֶם כֵּן. מָה הַכַּוָּנָה? יֵשׁ כָּאֵלּוּ שֶׁה’ מַזְמִין אוֹתָם אֵלָיו, לִהְיוֹת עִמּוֹ בְּאוֹתָהּ הַיְּחִידוּת, כִּי גַּם בְּנוֹכְחוּתָם הוּא מַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת לְבַדּוֹ. עֲבוּרוֹ הֵם אֵינָם זָרִים, הֵם מַמָּשׁ חֵלֶק מִמֶּנּוּ. אֵלּוּ, כַּמּוּבָן, אֲנַחְנוּ – נִשְׁמוֹת עַם יִשְׂרָאֵל. שָׁם, עִם ה’, אֲנַחְנוּ בְּיַחַד-לְבַד! הַשְּׁאָר אֵינָם מֻרְשִׁים לְהִכָּנֵס פְּנִימָה.

עַל הַבְּרִיאָה כֻּלָּהּ נֶאֱמַר כִּי אָסוּר לָהּ לִשְׁבּוֹת מִמַּהֲלָכָהּ – “עֹד כׇּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם… וְיוֹם וְלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ”. הַשֶּׁמֶשׁ צְרִיכָה לָנוּעַ בְּמַסְלוּלָהּ הַקָּבוּעַ, הָעֵצִים צְרִיכִים לְלַבְלֵב, בְּנֵי הָאָדָם יַמְשִׁיכוּ לְתַקֵּן וּלְשַׁכְלֵל אֶת הָעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ “גּוֹי שֶׁשָּׁבַת – חַיָּב מִיתָה”. הַיְּחִידִים הַיּוֹצְאִים מִכְּלָל זֶה הֵם עַם יִשְׂרָאֵל. הֵם עוֹצְרִים אֶת הַמֵּרוֹץ כְּדֵי לִשְׁבּוֹת.

כַּאֲשֶׁר יְהוּדִי שׁוֹבֵת הוּא מֻרְשֶׁה לְהִכָּנֵס אֶל הַחֶדֶר הַפְּנִימִי, חֲדַר הַתַּעֲנוּג שֶׁל ה’, וּלְהִצְטָרֵף אֵלָיו. אֶת כָּל הַדְּאָגוֹת וְהַטְרָדוֹת הוּא מַשְׁאִיר בַּחוּץ, שֶׁכֵּן בְּשַׁבָּת “כָּל מְלַאכְתֶּךָ עֲשׂוּיָה”. נוֹתַר לוֹ לְהִצְטָרֵף אֶל הַתַּעֲנוּג שֶׁל ה’ מִמַּעֲשֵׂה יָדָיו, וְכָמוֹהוּ, הוּא עוֹשֶׂה זֹאת בִּשְׁנֵי שְׁלַבִּים. זוֹכְרִים אֶת סִיּוּם יִצּוּר הַקַּנְקַן?

שַׁבָּת תַּתָּאָה וְשַׁבָּת עִלָּאָה

בְּלֵיל שַׁבָּת אֲנַחְנוּ מִתְעַנְּגִים בְּעִקָּר מֵהַ’לֹא’. כְּבָר לֹא מֻטְרָדִים, לֹא רָצִים. עוֹצְמִים עֵינַיִם וּמִשְׁתַּחְרְרִים. מְסַפְּרִים עַל רַבִּי חַיִּים מִטְשֶׁרְנוֹבִיץ, בַּעַל ‘סִדּוּרוֹ שֶׁל שַׁבָּת’, שֶׁהָיָה אוֹמֵר כִּי אִלּוּ הָיָה לוֹ חוּשׁ טוֹב בִּנְגִינָה הָיָה יוֹשֵׁב וּמְנַגֵּן מִכְּנִיסַת הַשַּׁבָּת וְעַד צֵאתָהּ. נִגּוּן חֲסִידִי עָמֹק הוּא אַחַת הַדְּרָכִים הַטּוֹבוֹת בְּיוֹתֵר לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵאֲוִירַת יְמוֹת הַחוֹל וְלַעֲלוֹת לְמַעְלָה. כְּדַאי לָכֶם לְנַסּוֹת… לְמַדְרֵגָה זוֹ קוֹרְאִים ‘שַׁבָּת תַּתָּאָה’ [שַׁבָּת הַתַּחְתּוֹנָה].

אֲבָל בְּיוֹם הַשַּׁבָּת הַאֲוִירָה כְּבָר מִשְׁתַּנָּה וְאָנוּ מֻרְשִׁים לַעֲלוֹת אֶל ‘שַׁבָּת עִלָּאָה’ [שַׁבָּת הָעֶלְיוֹנָה]. כְּבָר הִסְפַּקְנוּ בַּלַּיְלָה ‘לְהִתְמַקֵּם’ בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת. הַטְּרָדוֹת וַעֲמַל הַשָּׁבוּעַ כְּבָר הַרְבֵּה מֵאֲחוֹרֵינוּ וְהַנָּחַת הַשַּׁבַּתִּית כְּבָר בְּעִצּוּמָהּ. כָּעֵת אָנוּ יְכוֹלִים פָּשׁוּט לִפְתֹּחַ אֶת הָעֵינַיִם (לְנַגֵּן אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ…) וּלְהִתְעַנֵּג מֵעֶצֶם הַשַּׁבָּת – “אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'”!

הַתַּעֲנוּג הַכָּפוּל הוּא הַבִּטּוּי לִשְׁתֵּי הַשַּׁבָּתוֹת – הַ”שַׁבְּתֹתַי” – שֶׁבִּשְׁמִירַת הַשַּׁבָּת!

שֶׁנִּזְכֶּה לִשְׁמֹר אוֹתָן כְּהִלְכָתָן וּלְ”מִיָּד נִגְאָלִין”!

שַׁבַּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי