סיפורי צדיקים

כשברח הצדיק הקדוש ר’ ישראל מרוז’ין מרוסיה ועבר את גבול אוסטריה, הגיע לכפר אחד ושאל: מה שם הכפר? אמרו לו: ‘סרוליבה’. ושאלם: הידוע לכם פשר השם הזה? ואמרו לו: אין אנו יודעים, אולם בקצה הכפר יש זקן אחד שהוא בן מאה שנה, קשה לו ללכת וכמעט כל הזמן הוא שוכב, אולי יודע הוא.

ביקש הצדיק שישאלו אותו אם הוא יודע. וישאלוהו, ויאמר להם: יודע אנכי. ביקש הצדיק שיביאוהו אליו, ויביאוהו בעגלת חורף, ויספר: בהיותי צעיר לימים הייתי רועה צאן בסביבה זו בין ההרים. פעם ראיתי זאב בא ומתקרב אל צאני והתחלתי לצעוק, אך לא היה איש שבא לעזרתי. נפחדתי מאוד, והזאב הלך והתקרב עד אשר הגיע אל הצאן, לקח שה אחד ופנה והלך לו. למחרת והנה שוב ראיתי מרחוק שהזאב מתקרב, נפחדתי ולא ידעתי מה לעשות, והזאב בא ושוב לקח שה והלך לו. ביום השלישי כבר פחדתי ללכת לרעות שם את צאני, וביקשתי כמה ממכרי שילכו אתי. ויקחו עמהם מקלות ואבנים, ויבואו עמי. והנה ראינו את הזאב בא, ויפול פחד על כולם.

לפתע ראיתי שלמעלה על ההר יושב איש אחד ‘סרול’ [‘ישראל’, כינוי ליהודי]. אני ראיתיו כבר כמה פעמים בא לכאן, מתבודד ולומד, ועכשיו כשראיתיו יושב התחלתי צועק אליו: סרול, בוא לעזרי! וירד סרול מן ההר וילך לכיוון הזאב, והוא הולך ומתקרב אל הזאב והגיע ממש אליו, וכבר חזר אלי ואמר לי: אל תירא, הזאב איננו חי עוד! עניתי לו: הרי הנני רואהו עומד! ויאמר לי סרול: הוא איננו חי, בוא עמדי ואראה לך. נתקרבנו אל הזאב – והנהו כבול עץ.

אמר לי היהודי: יש לך סכין? אמרתי לו: כן. אמר לי: פשוט את העור ממנו ותהיה לך פרווה ללבוש, ועשיתי כן. ובשעה שסיפר הגביה את בגדו העליון, והראה לצדיק מרוז’ין שאת הבגד הזה הוא לובש. וימשיך בסיפורו:

כשראינו זאת, הבינונו כולנו שאיש זה קדוש הוא. למטה באותו אזור היה מעיין ובאר שהיהודי היה בא לפרקים לטבול בהם, והואיל והיה זה בחורף, וכשיצא מן המים ועמד על הקרח היה נדבק עור רגליו לקרקע והיה משאיר עקבות דם על הקרקע, לכן לקחו סמרטוטים והניחו שם, שלא ידבקו רגליו של יהודי קדוש זה לקרח.

במשך הזמן נודע הדבר לכפרים שבסביבה, ויחליטו האנשים לגדור את הבאר ואת המעיין כדי שבעלי החיים לא ישתו שם מים, וקראנו למעיין – ‘המעיין הקדוש’. קרה פעם שבנו של איש אחד היה חולה, ושתה ממי המעיין הקדוש והתרפא. ויוודע הדבר לכולם ויקחו הכל מהמים האלה לרפואה. במשך השנים התחילו להתיישב סביב המעיין והבאר עד שהוקם הכפר הזה, ונקרא לו ‘סרוליבה’ – וכך נשאר שם זה. לאחר ששמע הצדיק מרוז’ין את הסיפור, הודה לזקן. הזקן חזר לביתו, ובהגיעו שמה נפטר. וגילה הצדיק מרוז’ין שאותו יהודי ‘סרול’ היה הבעל שם טוב הקדוש זי”ע.

(שמועות וסיפורים א, עמ’ 9)

לסיפור המופלא הזה זכינו בזכות דבר אחד פשוט – מעיל פרווה. הוא ששימר את זכרון הנס אצל הגוי, וחייו שלובים במעיל הזה: עד יומו האחרון הוא לובש את המעיל, ולאחר שהוא מעיד על מהותו ומקורו הוא מסתלק, כאחד שהשלים את יעודו. מהו המסר שניתן ללמוד מעשיית המעיל ומדוע חשוב היה לרבי ישראל מרוז’ין [שנקרא על שמו של הבעש”ט] לברר את הסיפור לאשורו?

הריגת הזאב נעשתה בצורה מיוחדת, הוא נשאר על עומדו – אך כל רוח לא היתה בו. מדוע דוקא באופן זה נפסקה חיותו? “לא ברעש ה'”. דוקא כשהנפש פורחת בצורה שקטה כל כך, ללא מאבק, כמעט בלא שירגישו בה – ניכר שחיים ומות ביד ה’, ובידו בלבד. אפשר היה להרוג את הזאב גם בצורות אחרות, שמבחינה חיצונית הן מרשימות יותר. ברקים, קול רעש גדול, קללה מפורשת וכו’ כיד הדמיון הטובה… אך אם נעמיק להתבונן ולחוש, נגלה כי בצורה בה מת הזאב נחשפו הרואים לקיומו של דבר מה אחר לגמרי, למציאותו של כח עליון ובלעדי שלו שליטה מוחלטת בחיי כל היצורים. הריגה מתוך מאבק יכולה לעורר את הרושם כאילו היה להורג ענין בכך, כאילו חש בסכנה מצד הזאב ולכן התעצם בכחו ובגבורתו עד שניצחו כליל. אך הבעל שם טוב רצה לגלות לעיניהם את מציאותו של יוצר כל, אדון הנשמות. הוא רצה להראותם שגם מה שנראה לעיני בשר חי ומאיים, אין בו ממש מלבד דבר ה’ המחיה אותו. הנה, כרגע אפסה ממנו כל חיותו. ואכן, עיקר התפעלותם של הגוים היתה מכך שסרול הוא איש אלקים קדוש, עד שכל מה שנוגע בו – מתקדש.

לכן, לא תפסו הגויים את הבעל שם טוב כמין גיבור חייל או צייד, והבינו כי יש כאן מגע עם מציאות נעלה בהרבה.

גם מול הרע שבאדם נקט הבעל שם טוב בדרך זו. בדרך החסידות מקובלים אנו כי “המתאבק עם מנוול מתנוול” – אין נלחמים בכל מידה רעה לחוד, אלא ממצים את הכחות כולם במלחמה אחרת, כוללת יותר, המתמצה כולה בנקודה אחת – האם “צור לבבי וחלקי אלקים לעולם”, או ח”ו לא. אם כן הדבר, הרי שחיותן של הקליפות והמידות הרעות תכלה מעצמה ללא צורך להתאבק עימהן. ואם לאו, הרי שעבודת הצדיק של התניא היא שמוטב להמשיך ולעורר את עצם הנשמה בתורה ותפילה עד שתחפץ, מאשר להילחם מלחמה אבודה ואין סופית של כפיית הגוף והנפש ללכת בדרך הטוב בכל פרט כפי שהוא עומד לעצמו [זאת לעומת הבינוני – “מִדת כל אדם” – שאכן עסוק במלחמה התמידית ודוקא על ידה גורם לנחת רוח למעלה כמבואר בתניא באריכות – “כד אתכפיא ס”א לתתא דאסתלק יקרא דקב”ה לעילא על כולא”].

אומרים שאם שובר אדם את יצרו, לא הועיל בדבר: במקום יצר אחד, יש לו כעת שניים… על זה הדרך ניתן לומר, כי אם היה הבעל שם טוב הורג את הזאב באופן אחר, היו הגויים סבורים שבכחו הרג אותו. אז היו ניצלים אמנם מאותה צרה, אך היו מוסיפים לפחד מזאבים אחרים – בפרט ללא נוכחות הבעל שם טוב לצידם. אך בדרך בה פעל האיר הבעל שם טוב את התמונה באור האמת, וגילה שאין בזאב כח להזיק כלל. אין ברע כח עצמי, אלא זה שאתה נותן לו בפחדך ממנו ובאמונה שאתה מאמין בעוצמתו. אם תדע שלא לירא משום דבר בעולם, רק מה’ יתברך בלבד – תראה ש”רשעים בחייהם קרויים מתים”, “ועוד מעט ואין רשע – והתבוננת על מקומו ואיננו”.