חיקוי אותנטי

בחדש אלול המלך בשדה, מסתובב בינינו בפשטות, מקבל אותנו בסבר פנים יפות ומראה לנו פנים שוחקות. אבל או-טו-טו ראש השנה, יום ההכתרה, והמלך פונה לארמונו שבעיר-הבירה. כיצד נוכל להיות מבני פמלייתו של המלך, הנכנסים עמו לחדרי-חדריו ושותפים בהנהגת המלכות? המדרש אומר ש”פמליא של מלך עליה להיות מחקה למלך”. ה’ רוצה שנחקה אותו בכל – באמונות, ברצונות, בדעות, במדות ובמעשים. לכן כהכנה לראש השנה קוראים בתורה את הציווי “והלכת בדרכיו” – המצוה “להדמות בו יתעלה כפי היכולת”.

בראש השנה נברא אדם הראשון, מתוך רצון ה’ שיהיה מי שימליך אותו אך גם ידמה לו, כך שהמלך יוכל להימלך בו ולשתף אותו במלכותו. לכן ברא ה’ את האדם בצלמו וצווה עליו לרדות-למלוך על כל הנבראים. תכלית בריאת האדם היא שיקיים “אדמה לעליון” – “אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כֻלכם”.

אכן, בהתדמות ובחיקוי טמונה גם סכנה גדולה: חטא אדם הראשון – מיד ביום בריאתו, ראש השנה – נבע מפיתוי הנחש “והייתם כאלהים”. המלכים שהתיימרו להיות כה’ היו הרשעים הגדולים ביותר, שעשו מעצמם עבודה זרה ונלחמו בה’ יתברך. ובכלל, אחד המכשולים הגדולים בעבודת ה’ הוא הנסיון של האדם לחקות באופן חיצוני עבודה של מי שנעלה ממנו – נסיון שמועד לכשלון ומביא בעקבותיו טעויות ונפילות גדולות. כיצד ניצלים מסכנות החיקוי וזוכים לממש את רצון ה’ בבריאה?

ראשית, חיקוי טוב צריך להתבסס על נקודת אמת – אנחנו יכולים לחקות את ה’ משום שיש בנו “חלק אלוה ממעל ממש”. יכולתו של הנברא המוגבל ללכת בדרכיו הבלתי-מוגבלות של ה’ היא פלא של “נמנע הנמנעות” – אך הפלא הזה קיים בתוך-תוכנו, בעצם הנשמה של כל יהודי. שנית, החיקוי של ה’ חייב להיות מבוסס על בטול מוחלט – על נכונות למחיקת האישיות החיצונית-הגלויה כדי לגלות ממד חדש ושונה לגמרי של האדם ועל קיום כל המצוות כחוקים שלמעלה מטעם ודעת. אז החיקוי פועל חקיקה בנפש, ומגלה שהתכונות האלוקיות מתאחדות עמה לגמרי (כפי שאותיות החקיקה אינן דבר נוסף על האבן בו הן חקוקות).

היכולת הזו, הטמונה בכח בכל יהודי, מתגלה בפועל בצדיקי-האמת שבכל דור ודור. הצדיקים נעשים מרכבה לה’, בטלים אליו בתכלית, ואז מתגלה כי “צדיקים דומים לבוראם”. הצדיק, המחקה את בוראו באופן עצמי, מסוגל לקשר גם כל אחד מישראל למהותו העצמית – לגלות בו את שרש נשמתו ואת יכולתו “להדמות אליו כפי כחו” שלו, בלי רמיה וזיוף. לכן החסידים, המדקדקים במצות-עשה “להדבק ביודעיו” – המצוה להדבק בתלמידי חכמים – משתדלים לנסוע לרבי לראש השנה, זמן התשובה הדורש להתחדש ולהשתפר בהתדמות לה’. החסידים מתחקים אחרי הרבי שבעצמו מחקה כראוי את ה’ יתברך ובכולם יחד מתקיים “תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב”.