סיפורי צדיקים

רבי מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצא, נודע על שם ספרו "מי השילוח", נולד בשנת תק"ס לאביו רבי יעקב מתלמידי החוזה מלובלין. היה תלמיד מובהק לרבי שמחה בונים מפשיסחא, ובהמשך קיבל על עצמו את הנהגתו של רבי מנחם מענדל מקוצק. בעקבות מחלוקת השקפתית, פרש עם קבוצת תלמידים מקוצק וייסד את חסידות איז'ביצא שהמשכה בראדזין. רבי מרדכי יוסף נודע בעמקות דברי החסידות שלו, ובהשקפתו לפיה בפנימיות כל מעשיהם של עם ישראל, אף החטאים, מבטאים את רצונו של הקב"ה בעולמו. דברי תורתו לוקטו על ידי נכדו, רבי גרשון חנוך העניך, לספר "מי השילוח". את דרכו המשיכו תלמידיו, רבי צדוק הכהן מלובלין, רבי לייבל'ה איגר ובנו רבי יעקב ליינר. רבי מרדכי יוסף הסתלק בז' טבת תרי"ד.

מעשה שהיה אצל הרה"ק מאיז'ביצא זיע"א, שהיה בזמנו משקה נפוץ שנקרא "מעד" שנעשה ממי דבש והיה חמר מדינה, ובמראיתו היה דומה מאוד ליין. פעם היה, שבטעות מזגו לו בכוס של קידוש מעד במקום יין והתחיל לומר הקידוש, וכשהגיע לברכת בורא פרי הגפן נעצר ולא המשיך הברכה. כשראו שמתעכב, החלו לחפש: מה אירע לו, שאינו ממשיך הברכה? עד שגילו שזה לא יין, וכמובן אי אפשר לברך עליו בורא פרי הגפן.

אחר כך הסביר, שלבל יחשבו שהיה בזה מופת או רוח הקודש: אלא מכיוון שתמיד קודם שמברך על איזה דבר מחפש הוא את הכשרות של הדבר, וכאן בקידוש חיפש את הכשרות של היין ולא מצא.

אף על פי שהמעד היה כשר לכתחילה, ואפי' לקידוש, מכל מקום ליין צריך בדיקה, שלא יהיה יין נסך או סתם יינם וכדו', ובמעד לא שייך את כל אותם האיסורים שישנם ביין. וכשלא שייך על זה האיסורים, אי אפשר למצוא את הכשרות שבו: שכל זמן שאין לכשרות כח המנוגד גם הכשרות היא בדרגה פחותה. לכן לא מצא את הכשרות שהיה במעד ולא אמר על זה ברכה…

הראיה הפלאית של הצדיק – שבעיניו לא היתה מופת כלל – הצילה אותו מלברך "בורא פרי הגפן" על משקה שברכתו שהכל. אכן, אמרו צדיקים, כי דווקא במילה "גפן" שבברכה נרמזו ההשפעות הרבות שבקידוש: געזונט פרנסה נחת… הצדיק ידע היטב סוד זה: פעם, בשבת פרשת תצווה, ביקש ממנו יהודי ברכה לפרנסה. הושיט לו הצדיק כוס יין, ואמר בלשון הפסוק: "ועשית משבצות זהב" – שיהיו לך ארנקים מלאים זהב! לא עברו ימים רבים, והאיש נעשה עשיר גדול.

בקבלה ובחסידות, שייך היין לספירת הבינה (בעוד יין הדבש הוא "חמר מדינה", ושייך משום כך לספירת המלכות). השייכות הזו מתבטאת הן בהגבלות הרבות החלות על היין, שכן הבינה היא מקור הדינים והגבורות – שההקפדה על כשרות היא בכללן, והן בכך ש"אין אומרים שירה אלא על היין" – ביטוי לכך שפנימיות הבינה היא שמחה דווקא.

והנה, השירה השמחה וההבטה החודרת על מהות היין, נרמזות שתיהן במילה כשר: כ היא כח, ושר הוא כפל משמעות: שירה או הבטה – כבפסוק "מגבעות אשורנו". הכח להביט ולחוש במהות היין, שייך דווקא לצד הגבורה שבבינה: פחד ה' בלב הצדיק, הוא המאפשר לו להבין מה עומד בפניו.

לאור דברינו מעניין לראות, כי במספר מקומות מקושר היין עם הפחד: בגמרא נאמר כי "פחד קשה יין מפיגו", כך שהשמחה וקלות הראש שביין מתמודדים עם הפחד ומנצחים אותו, ואילו הבעל שם טוב דרש את הגמרא כמין חומר: "יין קשה פחד מפיגו" (דרשה זאת הזכירו הבעל שם טוב ותלמידיו, כאשר הפיגו בן רגע את שכרותם על ידי זכרון יראת ה'). כך גם רבי מרדכי יוסף, כאשר עמד לשתות יין, מילא את עצמו ביראת שמים כשברר את כשרות המשקה, ופחד ה' סייע לו להמנע אפילו מתקלה שלא חשב עליה.