סיפורי צדיקים

רבי משולם זוסיא מאניפולי נולד לאביו רבי אליעזר ליפא ואימו מירל, והיה הבכור מבין אחיו. לרבו המגיד ממזריטש התקרב במהלך שנות הגלות שערך יחד עם אחיו רבי אלימלך מליז’נסק, ונעשה מהבולטים שבתלמידיו. קשר אישי נרקם בינו ובין רבי שניאור זלמן מליאדי, שכינה אותו “שר התורה”, וביקש ממנו הסכמה לספר התניא – וזאת, אף שרבי זושא השתדל להיראות כאדם פשוט. נסתלק באניפולי בב’ בשבט תק”ס, ועל מצבתו נכתב: “פה נטמן הקדוש… עובד אלוקים באהבה והשמח ביסורים, ורבים השיב מעוון”.

פעם אחת חלם איש אחד, שאביו הנפטר מכמה שנים בא לו ותפסו בחזקה ומסית אותו שימיר דתו ח”ו, ובאם לא ישמע לו יעשה בו דין. כשהקיץ משנתו נבהל מאד, אך תלה הדבר במקרה בלתי טהור, ונתחזק בלבו לומר דברי חלומות לא מעלין וכו’.

והנה, בלילה השני, ראה עוד הפעם את אביו מפתהו בדברים ופיוסים שיתרצה לעשות הנ”ל, ואינו מניחו בשום אופן עד שיבטיח לו לעשות כן. עד שהקיץ שוב בבהלה גדולה ולא רצה לספר לפני שום בריה. והלך בפנים זועפות ולא ידע מה לעשות, כי היה בוש לספר דבר כזה מאביו, והיה מתחזק בלבו: לא יתכן בשום ענין שיהיה ממש כדברי החלום. כי איך אפשר שיבוא נפטר ישראל לפתות כזאת?! יותר יתכן להיפוך – שיבוא נפטר ישראל למומר שישיב לאמונתו הקדושה, אבל לא כך! לכן הסיר הדבר מרעיוניו לגמרי. עד שבא הלילה השלישי, והנה אביו המנוח בא אצלו ומתחטא לפניו בכל אופני השתדלות שיעשה הדבר הזה לכפור ח”ו כנ”ל, והפחידו בעונשין באם לא יעשה רצונו.

אז ראה האיש כי לא דבר ריק הוא. מה עשה? לא אחר מלנסוע תיכף להרב הקדוש זושא מאניפולי ז”ל. סיפר את כל מקרהו מהחל ועד כלה, והיתה תשובתו של הרב הקדוש רבי זושא: שיחתרו ויחפרו היטב סביב קברו של אביו הנפטר עד דופנו סביב, אם נמצא שם בין רגבות העפר איזה חתיכה מתבנית סמל של עכו”ם. וכשימצאו כן ישליכוהו ויבערוהו משם, וישקוט הנפטר מזעפו. עשו כדברי הרב הקדוש, וכך הוה שמצאו שם כנ”ל והשליכוהו ובערוהו. ומני אז והלאה שוב לא בא בעל החלומות בענינים כאלו אל האיש.

כשנתפרסם המופת בעולם, הגיע הסיפור עד הגאון מוילנא ז”ל. ואז היה השערוריה הגדולה מהתנגדות הגר”א ז”ל וסייעתו אל החסידים ורבותיהם הצדיקים. וסיפרו מי מאנשיו לפני רבם הענין הנפלא שהראה הרבי ר’ זושא ז”ל, רבן של החסידים, וענה הגר”א ז”ל: אצלכם הוא דבר נפלא ומופת? הלא הדבר הזה מפורש בירושלמי, ואם כן לא חידש הרבי ר’ זושא כלל מדעתו שום דבר, ומאי מופת איכא? והראה לפניהם את המקום בירושלמי שמבואר כן, וסיים אחר כך בזו הלשון: “אך זאת אצלי לפלא. מנין היה יודע זה הרבי ר’ זושא את הירושלמי הזה?” כי היה אז המאמר על החסידים ורבותיהם שאינם לומדים הלכות והויות שבש”ס, ובפרט על הרב הקדוש ר’ זושא הנ”ל, שהיה מוסתר במעשיו ובדרכיו בהצנע לכת, אמרו עליו שאינו בן תורה – לכן נתפלא הגר”א ז”ל עליו כנ”ל. וכשסיפרו תשובת הגר”א ז”ל לפני הרב הקדוש הרבי ר’ זושא ז”ל, ענה ואמר: כנים דבריו, שלא ידעתי כלל מדברי הירושלמי. אבל אותו המקור שהוציא הירושלמי משם דבר זה, גם לי נתגלה להוציא משם דבר זה ולהשיב להאיש תשובתו…

[‘שבחי צדיקים’, ר’ מענדל ציטרין]

***

בזמן שהרב בעל התניא ישב במזריטש, קרא אותו פעם המגיד ואמר לו שיש קטרוג בעולמות העליונים, על שבכתיבת תמונת האותיות בסת”ם אין השוואה בין הפוסקים והמקובלים. על כן צוהו לעין היטב בדברי הפוסקים והמקובלים, ולמצא דרך נכונה לשתי הדעות. העמיס הרב על עצמו מלאכת קדש זו ואחרי זמן מה צייר תמונות האותיות באופן המתאים. כשהביא את התמונות לרבו הקדוש, ישרו בעיניו, והודה לו על עבודתו, ואמר לו שברגע זה הכריזו בפמליא של מעלה שכן צריכה להיות צורת האותיות.

למחרת נסע הרב לדרכו, ונפרד מאת המגיד בברכת הדרך. נסיעתו היתה דרך אניפולי, והגיע לשם בלילה כשכל בני העיר ישנים. ראה הרב שבבית אחד דולק נר, והלך לאותו הבית להתאכסן שם. ואותו הבית היה של רבי דוד הסופר, ובבואו אל הבית מצא את רבי דוד יושב וכותב ספר תורה. לא רצה הרב לבלבלו, הלך בחשאי עד שהגיע למקום כתיבתו, ולתמהונו הגדול ראה שהוא כותב האותיות ממש כמו שהוא חדש אתמול אחרי עמל ויגיעה. נשתומם מאד הרב, כי רבי דוד לא היה במזריטש כשמסר להמגיד את התמונות. המתין הרב עד שגמר לכתוב, וכשראה רבי דוד את הרב שמח מאד וקבלו באהבה ובכבוד. שאל אותו הרב: מנין לו דרך זו בכתיבת האותיות? השיבו רבי דוד:

איני יודע דבר, אלא שהרב הקדוש רבי זושא אמר לי היום, שהכריזו למעלה לכתוב תמונת האותיות באופן זה, שהוא מתאים לדעות הפוסקים והמקובלים גם יחד.

[‘סיפורי חסידים’ לרש”י זוין]

לפני הסתלקות המגיד כתב הצדיק מכתב לבנו, בו הוא מספר לו על מהותם של תלמידיו הקדושים ומנחה אותו להיעזר בהם לאחר פטירתו. במכתב הוא מתאר כי “חכמתו ובינתו ודעתו [של רבי שניאור זלמן] עד אין סוף, וההשקפה הראשונה שלו מעין נבואה קטנה”, ואילו הרבי ר’ זושא “עלה למעלה מזה הדרך”. אך מהי דרכו שלו?

רבי זושא, בכך שעלה אל מעל החכמה, אוחז בכתר העליון עצמו. ממנו נמשכים אליו הגילויים העליונים, וממנה ניזונה האש שהלהיטה את נפשו: מסופר עליו, כי ברגע שהיה רבו פותח בדברי תורה היה ‘משתגע’ ממש, עד שהיה מבלבל את חבריו הקדושים והיו מוכרחים לדוחפו החוצה. ופלא: כשחזר אחר כך אל בית המדרש, ידע את כל תורותיו של המגיד כאילו נכח שם בעצמו… מדריגה זו נקראת בחסידות “פרעה דקדושה” – משום שהיא מבטאת פריעה, גילוי כלפי חוץ של כל האורות העליונים.

חשוב לציין (והעובדה הזו משתקפת מעט גם בסיפור השני שהבאנו), כי אף שהיה רבי זושא  איש ‘גילויים’ בוער, ומזקני תלמידי הרב המגיד, התקיימה ידידות עזה בינו לבין אדמו”ר הזקן, איש השכל והסדר, הצעיר שבתלמידים. אדמו”ר הזקן הפציר רבות בחבריו הצדיקים, ‘שימעטו באורות וירבו בכלים’. זה היה צו השעה לאחר פטירת המגיד, כאשר החסידות החלה להכות שורש בעולם היהודי והיה צורך לשמור על יציבותה. אך ה’כלים דתיקון’ שלו נועדו להכיל את כל ‘אורות התוהו’ של רבי זושא, והידידות הגדולה שבין שניהם ממחישה כי הדבר אכן אפשרי.