רבי שמואל מסלונים | סטירה במקום צבא

רבי שמואל וינברג מסלונים נולד בשנת תר”י לרבי יחיאל מיכל אהרן, בנו של ה’יסוד העבודה’ – הרבי  הראשון מסלונים. נישא לרבנית גיטל, נכדת הרבי מלענטשנע. את עיקר דרכו ומשנתו רכש אצל סבו, אך הִִרבה לנסוע אל אדמו”רי דורו כרבי חיים מצאנז, רבי דוד משה מטשורטקוב, ובנו רבי ישראל. ניהל יחד עם החפץ חיים קרן כספים שתמכה בתלמודי תורה ומקוואות, והשתתף בהקמת הארגונים “כנסת ישראל”, “מחזיקי הדת” ואגודת ישראל. בקשריו עם אדמו”רי ורבני דורו שימש כשליח בן אחיו רבי אברהם מסלונים. כדרכם של אדמו”רי סלונים, עמד בקשר הדוק עם היישוב החסידי בארץ ישראל: ביקר פעמיים בארץ, עמד בנשיאות כולל רייסין שתמך במאות משפחות בטבריה, צפת וירושלים, וגייס עבורו כספים. בתר”ס פעל להקמת ישיבת אור תורה בעיר טבריה, על ידי חסידו רבי משה קלירס – רבה האשכנזי של העיר. בטבת תרע”ו חלה ונסע לוורשה לטיפול רפואי. במהלך הביקור הורע מצבו, והוא נסתלק בי”ט שבט של אותה שנה, ונטמן בבית הקברות היהודי בוורשה.

כאשר אבי ז”ל התייתם מאביו כשהיה עוד בחור צעיר לימים, רצתה אמו שאבי ישאר בחנות שהייתה מחזיקה לפרנסתה. אבל אבי לא הסכים לכך בשום אופן, ולא יכל לחשוב על עצמו שיישאר עם הארץ ח”ו, והחליט שעליו לברוח מן העיר למקום תורה. הוריו של אבי גרו בפולין, ושם עדיין לא היו ישיבות עם רמי”ם ומשגיחים, כי כל הבחורים היו לומדים בשטיבלאך וקלויזים מעצמם, ולא הצטרכו לרמי”ם ומשגיחים עליהם. אביו היה חסיד אלכסנדר, ועדיין זכר אבי איך אביו לקחו בהיותו ילד קטן אצל הישמח ישראל מאלכסנדר. אמנם כאשר נפטר אביו והחליט לברוח לישיבה, כמובן שלא היה יכול ליכנס לשטיבל וללמוד שם, על כן ברח אל העיר סלונים שבליטא הרחוקה, ושם נכנס ללמוד בישיבתו של הגאון רבי שבתי יגל.

כשהגיעו הימים הנוראים התגעגע אבי להתפלל כנוסח החסידים, ובהיות שהדברי שמואל היה מוכר בעיר לודז’, מקום מגוריו בצעירותו, כי כן בעיר היה מתקיים שטיבל דחסידי הדברי שמואל, והדברי שמואל היה מגיע ללודז’ מזמן לזמן לחזק את החסידים, ובמיוחד היתה השפעתו רבה על הבחורים שהיה מקרבם מאד, וגם אבי היה הולך אליו מפעם בפעם, על כן החליט שילך בראש השנה להתפלל אצל הדברי שמואל.

והיה אבי מספר, שמיד כאשר נכנס אצל הדברי שמואל ושמע את קולו בתפילתו, היה אצלו כמו פצצה אדירה שחדרה בתוך ליבו, וזרם בכל גופו. ואמר שלא רק שמע את קולו, נאר ער האט דערהערט (כי אם קלט אותו בלבו), וכל אימת שהיה מספר זאת היו רואים איך שוב קיבל הפצצה בלבו. ומאז נשאר קשור בכל רמ”ח אבריו להדברי שמואל, ויותר לא הלך ללמוד בישיבה, רק נשאר ללמוד עם בני החבורה בשטיבל של הדברי שמואל, שכן עדיין לא היה ישיבה.

אבי גם נשא בעול עם החברים לדאוג להם להצטרכותם, והיה מספר שפעם, בערב יום הכיפורים, בעת הסבו הבחורים לאכול סעודת ערב יוה”כ לא היה להם תה. נכנס הוא אל בית הרבנית, והיה שם סאמיוואר עם תה (דוד שהיו מחממים אותו על גחלים), ונתן לכל הבחורים, שיהיה להם לשתות תה. והוא חשב, שבודאי יש אצל הרבנית הרבה עוזרים והם יחזרו וימלאו את הסאמיוואר, אבל לא כן היה… והרבנית באה לבית המדרש לחפש מי הוא זה שעשה א חסידישע גניבה, ואבי התחבא מאחורי הדלת, אבל כשהרבנית פתחה את הדלת ומצאה שם את אבי נתנה לו סטירה על לחיו.

כששמע הדברי שמואל שאבי קיבל סטירת לחי מאת הרבנית, ניגש אליו ואמר: אברהם יצחק! קיבלת סטירה מהרבנית? על כן ישליך אותך היווני מן הצבא! ואבי כבר ידע שיפטר משירות צבאי. וכך אכן היה, שבעת הצטרך אבי להתייצב לצבא היו ימי מלחמת העולם הראשונה, ואז לא פיטרו אפילו בעלי מומין, אבל אבי נפטר מן הצבא, כברכתו של הדברי שמואל.

[יהי אור]

התפילה-פצצה, שקישרה בין הבחור היתום לרבו, רמוזה בפסוק הידוע בירמיהו: “הלא כה דברי כאש, נאום ה’, וכפטיש יפוצץ סלע”. דבר ה’, בין אם בתורה בה חשק כל כך הבחור, ובין אם בתפילה אותה שמע. אך לפסוק הזה יש קשר נוסף ומפתיע לסיפור: אם נכתוב את המילה פטיש בכתיב חסר, נקבל את המילה “פַטְש” [פאץ’, סטירת לחי]… מה הרווחנו מכך? ראשית, כאמור, הקישור לחלקו השני של הסיפור. אך נוסף על כך, יש כאן הזמנה להתבוננות מיוחדת בסוד הצירוף:

לכל שורש בלשון הקודש (במקרה זה פ-ט-ש), ישנם שישה צירופים אפשריים המכוונים כנגד ששת מידות הלב. כיצד ניתן להכריע לאיזו מידה שייך הצירוף שלנו? זהו אחד מהסודות העמוקים שבקבלה ובנפש: כל מידה בנפש נולדת מתוך המוח, כשהחכמה והבינה הם אבא ואמא, והדעת היא החיבור – בינם לבין עצמם ובינם לבין הלב. המהלך השכלי בו מתבטאים החב”ד, סדר ההופעה שלהם בתודעה, הוא זה שיקבע מהו הרגש שייוולד מן המוח.

כל אות מתוך השורש שייכת (באופן יחסי) לאחת מספירות המוחין, וכך מבטא כל צירוף מידה משלו. מכיוון שחלק מהצירופים הם בעלי משמעות מצד עצמם, יתכן שהמשמעות הזו תגלה פנים חדשות במידה המדוברת, כך שלמשל צירוף בדח (בינה-דעת-חכמה) משתייך לגבורה דווקא, אך מקשר אותה לצחוק ובדיחות הדעת – כמו בפסוק “פחד יצחק”.

בהקשר שלנו, האות פ’, פה, שייכת לחכמה – “דברי פי חכם חן”; האות ש’ לדעת – חיבור שלושת הקווים של הספירות, השייך לדעת, מרומז בחיבור הקווים של הש’; והט’ המקופלת בעצמה מבטאת בקבלה היריון, ט ירחי לידה שבהם “טוביה גניז בגויה”, השייכים לאמא – בינה.

על פי החלוקה הזו, הצירוף פטש שמשמעו פטיש, פיצוץ והכאה, מקביל דווקא למידת החסד! הדבר אמנם מפתיע, אך יש לזכור – לא כל הכאה היא שלילית. בוודאי כשמדובר ב”שוק” של קדושה בלב, אך אפילו סטירת הלחי יכולה להתגלות כישועה מידי הגויים… אם זוכים, נפטרים מצרות גדולות בזכות “פאטשים” קטנים.