עוני ועושר

רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר, כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר. וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי.

(פרק ד’ משנה ט)

בעל ‘מדרש שמואל’ מפרש את המשנה על עניות ועושר הדעת, שהרי “אין עני אלא בדעת” ואין עשיר אלא בדעת. וכך מתפרשת המשנה: “כל המקיים את התורה מעוני הדעת, ועם היות שאינו יודע בתורה הוא מקיים מה ששמע או ידע [למרות שאין לו ידיעה רחבה ועמוקה הריהו מקיים לפי מה שיודע] סופו לקיימה מעושר דעתו יתברך שהוא ישפיע עליו מחכמתו כי ראשית חכמה יראת ה’ [וכיון שהוא קיים מתוך יראת שמים, הוא יזכה גם לחכמה]. וכל המבטל את התורה מעושר, שהוא יודע כדואג האדומי והוא רשע גמור, סופו לבטלה מעוני, שתשכח ממנו, כמו שהיה בדואג ששכח תלמודו, וכמו שארז”ל ‘חיל בלע ויקאנו'”.

ואדמו”ר הזקן הוסיף לבאר: יש עניות דעת חיובית, והיא האמונה! האמונה בתחילתה אינה נובעת מתוך הדעת-הידיעה, אלא אמונה פשוטה, ודאית ותמימה, כמו תינוק הקורא לאביו ‘אבא’. זו האמונה הראשונה לה זכו ישראל ביציאת  מצרים, והיא סוד המצה הנקראת “לחם עֹני”. אך התכלית היא להגיע מתוך האמונה הזו אל הדעת, “דע את אלהי אביך”, וכמו שזכו ישראל במתן תורה “אתה הראית לדעת כי ה’ הוא האלהים”. אם כן “תחילת העבודה צריך להיות בבחינת אמונה לבד דווקא, וממנה יבוא אחר כך לבחינת הדעת שהוא השגת פנימית התורה, וכמאמר רז”ל כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר”.

כך גם בהקשר לתפלה: על הפסוק “תפלה לעני כי יעטף” נאמר בספר הזוהר שזו התפלה המעולה והקודמת לכל התפלות שבעולם (ה’עוטפת’ את כל התפלות). העניות הטובה היא כאשר האדם מתפלל מתוך המקום שלו, מתוך האמונה הפשוטה (ללא ה’עושר’ המקיף אותו, נכסים גשמיים או רוחניים, השגות ומדרגות). צריך להתחיל מהעניות הזו, מנקודת האמונה. אכן, התכלית היא להגיע לעשירות – תפלה מתוך דעת שלמה, בהירות (כמו שמודגש בדרך חסידות חב”ד, על חשיבות ההתבוננות לפני התפלה, התבוננות ‘עשירה’ ככל האפשר).