סיפורי צדיקים

רבי משה איסרליש נולד לרבי ישראל הפרנס ולדינה-מלכה בת-דודתו של מהר”ם מפדואה, בקז’ימייז’ שבדרום ממלכת פולין. הוסמך לרבנות בגיל 13, ולמד בישיבה אצל רבי שלום שכנא מלובלין, שלאחר מכן היה חותנו בזיווג ראשון. כיהן כדיין בבית הדין בקרקוב, יחד עם גיסו רבי יוסף כץ, ורבי משה לנדאו, וכראש ישיבה שהקים בעיר. היה רבה הראשי של הקהילה היהודית בקז’ימייז’, ובימיו יהדות פולין שגשגה מאוד. בשנת שי”ב נפטרה אשתו הראשונה והיא בת עשרים בלבד, והוא נישא בשנית לבתו של רבי מרדכי כ”ץ. לפי גרסה אחרת, נישא הרמ”א אז למרת קרענדל, בתו של רבי משה עברליש. המהרש”ל היה קרוב משפחתו, והוא הרבה להתכתב ולהתפלמס עמו בהלכה. הרמ”א חיבר ספר הלכה מקיף, בדומה לשולחן ערוך, אך עקב יציאת השו”ע לאור גנז אותו מתוך ענוונתו, והוסיף במקום זאת רק הגהות לשו”ע. הטורי זהב כותב בחיבורו על השולחן ערוך כי שמע מזקן אחד שהיה בקראקא כי הרמ”א נסתלק בל”ג בעומר בשנת של”ג, אולם תלמידו רבי דוד גנז כותב בספרו “צמח דוד”, כי נפטר בל”ג בעומר שנת של”ב.

שמעתי מהרב הישיש הרב ר’ אברהם שאול ז”ל מקרעשוב, ששמע מזקנים נאמנים: שפעם אחת הלך הרמ”א מביהמ”ד לביתו דרך השוק, וראה שעומדים שם הרבה עגלות שהובא עליהם למכירה שומן אווזות. ואמר למשמשו שיעמוד אצל עגלה אחת, וכשיבא בעל השומן יאמר לו שהרב קורא אותו. השמש מילא פקודתו, אמנם בבוא בעל השומן והשמש אמר לו שיטריח את עצמו להרב דמתא, סירב בדבר באמרו שעתה אין לו שהות, ואחר שימכור השומן יבוא. השמש, בהבינו שמסתמא נחוץ הדבר שיבוא במוקדם, אמר לו שבל יטעה את עצמו, כי לא יתן לו למכור השומן עד שילך להרב, וכל הקונים שירצו לקנות יאמר הוא להם שהמוכר נקרא אל הרב ומסרב לילך, ובוודאי לא יקנה שום איש מאתו.

בעל השומן הבין כי הצדק אתו, ובאם יסרב נגד הרב יפסיד יותר, כי לא עלה על דעתו מה שהרב ידרוש ממנו. אולי לא יצטרך לשהות אצלו ויוכל למכור השומן אח”כ, והלך עם השמש. אך בבואו אל הרב, שאלו הרב: מאין לך השומן הזה? והתחיל לצעוק כדרך העמי הארץ: רבי קדושי, אשתי בעצמה גידלה האווזות, ואני נסעתי במכוון להעיר להביא את השו”ב לשחטם, ובביתי נעשה השומן. אז עמד הרמ”א זצ”ל מלא קומתו והתחיל לאיים עליו ביותר עד שנתן תודה שהוא שומן ‘דבר אחר’.

הביט עליו השמש בתמיהה: איך כיוון ברוה”ק? ואמר לו הרמ”א: תדע בני, שאין זה שום רוה”ק! אך בהליכתי התבוננתי שעל עגלה זו סובבים עורבים הרבה חוץ מהרגיל, ועל העגלות האחרות לא ראיתי אף עורב אחד, מזה הבנתי שבוודאי זה שומן אסור.

העורבים הם סמל מובהק של טומאה, משום האכזריות הטבועה בהם. אמנם בזמן אליהו הביאו לו העורבים מזון כשר – אך מפורש בחז”ל שהאחראי על הכנת האוכל היה עובדיה הנביא, שכגר אדומי ידע לגייר את האכזריות האדומית ולהפוך אותה לשליחת הקדושה.

בסיפור שלנו, הופך הרמ”א לטוב גם תכונה נוספת של העורבים – החשדנות. מובא במדרש, כי העורב לא רצה לצאת מהתיבה משום שחשד בכוונות זדון מצד נח, שהציל את חייו. כאן, החשדנות מתבררת כמוצדקת והאיומים הקשים מצילים יהודים רבים מאיסור (ובתוכם, כמובן, בעל הסחורה עצמו).

*

היה לרמ”א חבר טוב, רבי חיים אחיו של המהר”ל מפראג. פעם נודע לו להרמ”א, שחבירו רבי חיים בא אליו אליהו בכל יום ולומד עמו, וביקש הרמ”א ממנו שידבר עם אליהו שירשה לו גם כן להשתתף בלימוד זה.

ודיבר עמו, ואמר לו אליהו שקשה לו לסבול את השרוולים הרחבים (זאת האיצטלא הרבנית שהרמ”א היה לובשה בתור רב העיר). כאשר מסר ר”ח תשובה זאת לחבירו הרמ”א, אמר שהוא מוכן לעזוב את הרבנות כדי שיוכל להשתתף בלימוד חשוב זה. אבל אליהו לא הסכים גם לזה שיוותר על הרבנות, ואמר שרבים צריכים לו ואסור לו לעשות זאת.

מדוע סולד אליהו מהרבנות, אם הוא מכיר בהכרח שבה?

באופן פשוט, יש בכך תוכחה כלפי הגאווה שמבטאים בגדי שררה. אך כאן, קשה לומר זאת: הרמ”א היה ענו ושפל ברך באמת, וגנז את חיבורו הגדול כדי להופכו ל”מפה”, הפרוסה על פני ה”שולחן ערוך”. מסופר גם, כי בפורים היה נוהג בניגוד לכל הרגלי המכובדות של העיר, מתחפש ולובש מסכה ומעורר את תושבי העיר כשמש פשוט. וכך מספר רבי עקיבא יוסף שלזינגר בעל ‘לב העברי’:

“שמעתי מעשה מהרמ”א ז”ל אשר מת בן ל”ג שנים ומת בל”ג בעומר בשנת של”ג ועשה ל”ג ספרים. והספדן סיפר עליו ל”ב שבחים והי’ מצטער עצמו למצוא עוד שבח אחד להשלים מנין ל”ג, עד שבא זקן אחד ואמר שמנהג רמ”א ז”ל היה בכל פורים ללבוש פרצוף ולהתנכר לעצמו בבגדים אחרים וצעק בכל בית ‘צו מעריב בזמנו’, וזה היה שבח ל”ג שלו”.

אך עם זאת, ככלל המרא דאתרא הוא בחינת מלך, שאסור לו למחול על כבודו. יש בכך מעין מה שנאמר על יהושפט, “ויגבה ליבו בדרכי ה'”, וזו ה”שמינית שבשמינית גאווה” שמצווה להותירה אצל תלמידי חכמים. אך עם זאת, מסופר בתנא דבי אליהו, כי אליהו הנביא אינו סובל ריח של בעל גאוה. ריח בעל גאווה הוא הלעומת זה של ריח המשיח, עליו נאמר “והריחו ביראת ה'”, ואצל אליהו הנביא מבשרו אין סבלנות אפילו להתנשאות חיצונית, הנצרכת אצל רב העיר. עם זאת, אין הכוונה שהדבר פסול מעיקרו: מי אם לא הרב ילמד דעת את העם, וגם ימנע בתקיפות תקלות כמו זו שסופר עליה?  משום כך, אליהו הנביא בעצמו הורה לרמ”א להמשיך ברבנותו ולהורות לישראל את המעשה אשר יעשון. שם משפחתו של הרמ”א – איסרליש – רומז לשם ישראל, אך הוא עולה בגי’ תורה, היינו “ישראל ואורייתא כולא חד”, סוד נשמת הרמ”א. משה איסרליש היינו “משה אמת ותורתו אמת” וכמליצת ה’חתם סופר’ הידועה על פסקי הרמ”א – “ובני ישראל יוצאים ביד רמ”א”.