סיפורי צדיקים

רבי יצחק אייזיק הלוי אפשטיין, נולד בשנת תק”ם לאביו ר’ מרדכי. בזמן ההתנגדות לחסידות עזב ר’ אייזיק את ביתו כדי להסתופף בצל אדמו”ר הזקן – רבי שניאור זלמן מלאדי. בשנת תקס”ה התמנה לרב, אב”ד וראש ישיבה בעיר הומיל, שם כיהן עד לפטירתו. לאחר פטירת אדה”ז התקשר לבנו רבי דובער (אדמו”ר האמצעי), ולאחר פטירתו של רבי דובער פנו כמה מראשי החסידים לר’ אייזיק בכדי שיקבל על עצמו את הנשיאות. ר’ אייזיק הסכים בתחילה, אך לבסוף התחרט ושידל את ה’צמח צדק’ לקבל על עצמו את ההנהגה. ר’ אייזיק היה מן החסידים הבודדים שנהגו לכתוב דרושי חסידות, וכתביו (עשרה ‘מאמרות’ בנושאים שונים ו’חנה אריאל’ על התורה) הם מהעמוקים ביותר בחסידות חב”ד. נפטר בכ”ו באייר – יסוד שביסוד – תרי”ז ונקבר בהומיל.

המשפיע ר’ שמואל לויטן סיפר, כי פעם לא חפץ הריי”צ להכניסו ליחידות מצד קו הבריאות, וכתב צעטלין [פתקים] ומכתב ולא הושיע, עד שבסוף נכנס. וסיפר רש”ל אז לרבי ב’ מעשיות, שהראשונה בהם הייתה אודות ר’ אייזיק:
פעם אדמו”ר האמצעי לא חפץ להכניס את ר’ אייזיל ליחידות, ור’ אייזיל היה לו צער גדול מזה. (והסיבה היתה) כי אדמו”ר האמצעי רצה לנסוע לארץ ישראל, ואמר לו ר’ אייזיל מהאמליא “אויף וועמען לאזט איר אונז איבער [על מי אתה עוזב אותנו]?” ואמר לו אדמו”ר האמצעי “מיין איידעם [חתני] ר’ מענדל” ואמר ר’ אייזיק: “ער איז דאך א יונגערמאן [הלא הוא אברך צעיר]!” והקפיד אדמו”ר האמצעי ואמר: “וויפיל גרייזלאך דוא האסט אין בארד נאך מערער קליפות האסטו [כמה סלסולים שיש בזקנך, יש לך עוד יותר קליפות]…” ולא הניחו להיכנס אליו.
בכל מקום שנסע אדמו”ר, נסע הוא אחריו – לייגע ולנסות להיכנס, עד שפעם אחד אמר לו ר’ לייב המשרת שידאג לכך שיכנס. מה עשה ר’ לייב? כידוע, אדמו”ר האמצעי לא ידע מצורת מטבע. נכנס ר’ לייב לאדמו”ר, ואמר לו שאין יכולים לנסוע הלאה – כי אין מעות, ומה יכולים לעשות? אך יש אשה עשירה שחפצה לראות את אדמו”ר (ותתן מעות עבור כך). כמובן שאדמו”ר לא חפץ שתכנס אשה, והגבאי ר’ לייב שהיה ממונה על הכסף לא הניח את אדמו”ר עד שפעל. כאשר נפתח הדלת, ונכנס במקום אשה ר’ אייזיל, התחיל אדמו”ר האמצעי לצחוק (והיה שבע רצון מזה).

***

ר’ אייזיל היה רק מקושר לאדמו”ר הצ”צ, ולא חסיד. פעם אמר הצ”צ מאמר והוא היה אז בליובאוויטש – כי אדמו”ר הצמח-צדק שלח אותו בשליחות לפעטערבורג, ור’ אייזיל חזר אז מהשליחות. המאמר התחיל “ואכלת ושבעת וברכת את ה'”, ונתבאר בו מאמר חז”ל “כל הנהנה בלא ברכה כאילו גוזלו”. אחר המאמר שאל ר’ אייזיל להצ”צ: מה הפירוש גזלה? והשיב הצ”צ: על דרך מה שכתוב בשמואל “ויגזל את החנית”. בני הצ”צ לא הבינו מה ששאל ומה שהשיב הצ”צ.
כשנפרדו הניחו ראשיהם זה על זה, אדמו”ר הצ”צ הניח ראשו על כתפו של ר’ אייזל, ור’ אייזל הניח ראשו על הכתף של הצ”צ. לא פחות מעשרים דקות ולא יותר מחצי שעה עמדו ככה עם ראשים מורכנים, וראו כיצד “שתי רוחות מספרות זו עם זו”. לאחר מכן אמר ר’ אייזל: תהיו בריאים, כי לא נתראה עוד אלא אם כן יבוא משיח, ואדמו”ר הצ”צ ליווהו והגבי’ ידיו הק’, באמרו: סעו לשלום, סעו לשלום.

[“התמים” אדר א ע”ט, לשמע אוזן קפ”ג]

השאלה והתשובה שבסיפור אכן מופלאות וסתומות, אך נציע כאן ביאור המתקשר לנושא הכללי של שני הסיפורים: קשר הקרבה הייחודי בין ר’ אייזיק מהומיל לרבי הצמח צדק.

בקריאה כזו, “כל הנהנה בלא ברכה” מכוון על השומע מאמר חסידות, בלא להתבטל לחלוטין אל הרב המשמיע אותו. המאמר שאמור ליצור קשר עמוק בין משפיע למקבל, ‘נגזל’ והופך לחלק מחכמתו של השומע – אך בלי להשיב למשמיע בהתקשרות של ממש. ומדוע המאמר הנגזל מכונה כאן “חנית”? משום שהוא חלק מתורת הח”ן [חכמה נסתרה] – גם אם בהשוואה ל’ח”ן’ של הצדיקים הקודמים, תורתו היא ‘ח”נית’ קטנה…

מדוע, אם כך, לא נעשה ר’ אייזיק לחסידו של אדמו”ר הצמח צדק? התשובה לכך נמצאת בסיפור הראשון שהבאנו. כשהמשמש מנסה לשכנע את אדמו”ר האמצעי לקבל את ר’ אייזיק ליחידות, הוא מציג אותו כ”אישה עשירה”, ובמבט ראשון זהו בסך הכל תרגיל. אך מעבר לכך, יש כאן אמירה עמוקה:

הקשר בין חסיד לרבי נמשל בחסידות לקשר שבין בעל ואשה, ור’ אייזיק התבטא כי “אם היה שלמה המלך חסיד, היה כותב את שיר השירים אודות חסיד ורבו”! לא מפתיע, אם כן, לשמוע אותו מוצג כאשה כשמדובר בכניסה לרבי [ודווקא ‘אשה עשירה’ והיינו “אין עשיר אלא בדעת” – אשה עם דעת רחבה מאוד בנגלה ובחסידות]. על בסיס אותו עקרון נראה לומר, שר’ אייזיק היה כאשה שמתו שני בעליה: שני רבותיו הקודמים נפטרו, ולא היה שייך שיתקשר בשלישית לרבי אחר…

עם זאת, למרות פקפוקיו של ר’ אייזיק, נוצר לבסוף קשר משמעותי ביניהם: לא קשר של יחוד, כפי שישנו אצל בעל ואשה או חסיד ורבו, אלא קשר של אהבה וקירוב בדומה לשני אחים (ר’ אייזיק היה גדול בכמה וכמה שנים מהצמח צדק). קשר היחוד מופיע בקבלה ביחס לספירות היסוד והמלכות, ורק בו קיימים ההולדה וההתאחדות השלמה בין הצדדים. אך גם קשר האחווה, השייך לשש המידות, הוא קשר של חיבור והשפעה הדדית זה על זה – קשר שמבחינות מסוימות עולה על הקשר הרגיל של משפיע ומקבל (דוגמה להשפעה הזו אנו רואים בכוונות ספירת העומר, כשכל מידה מתכללת עם חברותיה ומתחברת אליהן: חסד שבגבורה, תפארת שביסוד וכו’).

עדות לקשר הזה, אנו מוצאים בפרידה המתוארת בסיפור האחרון: כשידעו שניהם שלא יתראו יותר, היתה פרידתם ארוכה, רווית סוד וגעגועים. גם בהנחת הראש על הכתף ישנה משמעות רבה: ראש ועוד כתף עולה יחד 1001, שעולה יראת שמים וגם יג פעמים מזל. זהו סוד יג מזלות של הדיקנא קדישא, יג מדות הרחמים. זאת ועוד – סוד הכתף שייך, בכתבי האריז”ל, לייחוד הזכירה. כשהניחו את ראשם כך, חקקו שני הצדיקים איש את זכרון רעהו בראשם, ועוררו יחד רחמים רבים על עם ישראל.