פיזיקה

יב טבת תשסט מכון גל עיני

פלגינן דיבורא – יסוד הפיזיקה הקוונטית – “אדם” ו“עצמו“

שרש ה“פלגינן דיבורא” בנבואת משה רבינו

נפתח עוד פרק: חושבים כאן שרק רבא אומר פלגינן דיבורא. בעצם, איפה השרש של כל זה בתנאים, לא באמוראים? בפעם הקודמת שהתחלנו ולא המשכנו פתחנו בזה ש-פלגינן = דיבורא. זה 223 = “זה הדבר“, נבואת משה רבינו. כנראה שהחוש של פלגינן דיבורא שייך למשה רבינו, משא”כ כל הנביאים שנתנבאו ב”כה” (“לא כן עבדי משה” – לזה לא מאמין ולזה כן מאמין [“לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא”, נאמן לומר למה להאמין ולמה לא להאמין]; לא כן = 101, חשבון המילוי של משה: מם שין הא, אותיות מאין – “והחכמה [סוד המים העליונים, שרש נשמת משה רבינו – ‘מן המים משיתהו’] מאין תמצא”, משה במילוי: מם שין הא = פלגינן דיבורא!). חושבים שרבא כאן הוא בדרגה הזאת, אבל מה עם הרבי שלו, רב יוסף? רב יוסף = משיח, קשה לומר שהוא לא סובר דבר כל כך משיחי (הרי על משה נאמר “הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון”, ודוק).

מחלוקת רבי יהודה ורבנן ביבמות

המקור של כל זה בתנאים הוא ביבמות[6]: המקרה שם הוא שאחד בא ואומר שהרג את הנפש, והשאלה אם אשתו של ההרוג מותרת להנשא או לא. אם אני אומר “פלגינן דיבורא” מאמין שהוא נהרג ולא מאמין שהוא הרג, ואז היא מותרת להנשא – כך דעת חכמים שם. רבי יהודה חולק ואומר שהיא אסורה להנשא, כי מאמינים שהוא הרג, הוא שם עצמו רשע ולא אומרים “אדם קרוב אצל עצמו”, ולא מאמינים לו שאותו אחד נהרג, וממילא אשתו אסורה.

מחלוקת הרמב“ם והתוספות בפירוש המחלוקת

אבל, יש מחלוקת בין הרמב”ם בפירוש המשניות לבין התוספות על מה רב יוסף (ורבי יהודה, ראש המדברים בכל מקום, הבקי מאד ב”דיבורא”, במשנה ביבמות) חולק, האם על עצם הדין של “אדם קרוב אצל עצמו” (שאדם כן יכול לפסול עצמו לעדות, “אל תשת רשע עד”, ומאמינים לו שרצח, במקרה שבמשנה שם), כפי שכותב הרמב”ם בפיה”מ, או דעת התוספות בתירוץ הראשון שחולק רק כאשר זה נוגע לפלגינן דיבורא (שאיני יכול להאמינו בחצי דבור ולא להאמינו בחצי השני של אותו דבור: אם נאמין לו שפלוני רבעו צריך להאמין לו גם לגבי עצמו, ואז הוא פסול. זה הולך בשני הכיוונים. הסדר הוא: נאמין על החבר – נאמין על עצמו – לא נאמין על החבר), אבל כאשר זה לא נוגע לדין פלגינן דיבורא כן אומרים אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. אפשר לחשוב שלרב יוסף (ולרבי יהודה) אין את כל התחכום של רבא (וחכמים ביבמות שם) לומר פלגינן דיבורא, אבל כמובן שקשה להסתפק בכך.

שרש הפיזיקה הקוונטית בסוגית “פלגינן דיבורא“

כדרכנו ננסה לומר את זה בצורה תמציתית, שגם מחדדת את הנושא: לרב יוסף, אם אני אומר שהוא כשר להעיד על עצמו (ולכן “אל תשת רשע עד”), אז אם הוא כשר הוא פסול – פוסל את עצמו. לרבא זה הפוך – אם הוא פסול (להעיד על עצמו) הוא כשר. זה לא שלאחד יש תחכום ולשני אין, אלא אדרבא, רבא עם ה’פלגינן דיבורא’ שלו יותר מתיישב על השכל. לפי רב יוסף גם פלגינן דיבורא – הוא כשר על עצמו ופסול על זולתו.

רוצים לרדת לעומק הסוגיא במשפט הזה – אם הוא כשר הוא פסול, ואם הוא פסול הוא כשר. יש כאן פרדוקס, משפטי ראסל – משפטים מהסוג הזה הם הלוגיקה שהולידה את הפיזיקה הקוואנטית. כמו שכל תורת הקוונטים נולדה מתוך האבסורד  שחלקיק שעבר דרך מסך נדמה שלקח בעת ובעונה אחת שני מסלולים. לא צריך לקרוא לזה ‘עולמות מקבילים’, אבל התופעה הזאת שחלקיק אחד כאילו בו זמנית נוסע בשני מסלולים זה ממש ציור של פלגינן דיבורא. שבסוף אני מזהה אחד המסלולים, מקבע אותו, ואז אני אומר שלשני אני לא מאמין. זה דימוי חלק ויפהפה. זה היסוד של כל הענין. כל הפיזיקה של המאה עשרים האחרונות, וגם המתמטיקה, הכל נולד מתוך משפטים מהסוג הזה, שהתחיל מראסל. מזה נולדה הלוגיקה של פרדוקסים של המכניקה הקוואנטית ומשפט גדל.

מה יותר הגיוני – “אם הוא כשר הוא פסול” או “אם הוא פסול הוא כשר“?

מה יותר פשוט בשכל, לומר שאם הוא כשר הוא פסול או שאם הוא פסול הוא כשר. כשר פסול ר”ת כף (חלק מרשימת “מלא כף נחת” שלנו, זוגות של מושגים שהם ר”ת כף, כמו כח פועל, ודוק). אם הוא כשר הוא פסול, לכאורה זה עוד יותר נגד השכל, מאשר אם הוא פסול הוא כשר. אם הוא פסול לגבי עצמו כשר לדברים אחרים – זה יותר הגיוני. אם הוא כשר הוא פסול זה בחד גופא, זה עוד יותר קשה להבין. מהסוגיא הזאת יוצאים כל המדעים של השנים האחרונות (זה גם מיסודות תורת המשחקים).

ורמז: אם הוא פסול הוא כשר (= אם הוא כשר הוא פסול) = “לעיני כל ישראל“, תכלית כל התורה כולה (“אשר עשה משה לעיני כל ישראל”, דוקא משה רבינו הוא זה שיכול לתקן דבר זה, וד”ל – וראה עוד לקמן).

שש המדרגות כנגד המדות: מותר–אסור, חייב–זכאי, כשר–פסול

ידוע[7] שיש שש מדרגות המקבילות ל-ו קצוות: מותר-אסור, חייב-זכאי, כשר-פסול (יש כמה גרסאות בזה, ויש מי שמכניס גם טמא-טהור, אבל טמא-טהור שייך בעצם לאמא לא לו”ק דז”א, ודוק). זכאי וחייב שייך למאזניים – נצח והוד, דיני ממונות (פלוני אתה זכאי בנצח, המנצח, ופלוני אתה חייב בהוד, המפסיד). מותר-אסור שייך לחסד וגבורה, הללו אוסרין (בגבורה) והללו מתירין (בחסד), בית הלל בחסד ובית שמאי בגבורה. הזוג השלישי, כשר-פסול, הם כנגד תפארת-יסוד. עד כאן היו זוגות משלימים, ימין ושמאל – שתי ידים ושתי רגלים – כאן זה כבר סוג אחר. חסד וגבורה כאן הם דיני איסור והיתר (שבהם הלכה כרב) ונצח והוד כאן הם דיני ממונות (שבהם הלכה כשמואל – שמואל הרמתי הוא זה שתיקן את ספירת הנצח כנודע, באמרו “וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם”), אבל יש עוד זוג – לא מאוזן אלא אנכי – תפארת-יסוד, “גופא ובריתא חשבינן חד” (ברוחות הם קדם ואחור, שגם כן נדמים כזוג מאוזן, אבל בעץ החיים של הספירות, כנגד ציור אברי שיעור קומת האדם העליון, זה אנכי). הקו האמצעי יורד באלכסון – תפארת נוטה לימין, לכן כשר, ויסוד לשמאל, לכן פסול.

מה הפשט שכשר הוא תפארת? המלה “כשר” היא תרגום של ישר, “איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”. פסול הוא יסוד – הפרק הכי חשוב שיש בו “פסול” הוא “לולב”[8], כנגד היסוד. יסוד הוא פסול (גם מלשון פסל, סוד “פסל לך”, “ויקח משה את עצמות יוסף עמו”, משה יוסף = ראש = תמונה = רמי בר חמא, וד”ל), לטוב ולמוטב[9].

האם “אדם” ו“עצמו” היינו הך?

כעת שאלה להעמקה: הכלל הוא ש”אדם קרוב אצל עצמו” ומזה יוצא “אין אדם משים עצמו רשע”. כשאני אומר “אדם קרוב אצל עצמו” מה משמע מכאן? אם זה כמו קרוב משפחה, כדעת רש”י, וק”ו מקרוב אחר – אז כשאמרתי את זה ה”אדם” ו”עצמו” זה שני דברים, שני ‘אנשים’[10].

השאלה היסודית אם במשפט “אדם קרוב אצל עצמו” ה”אדם” ו”עצמו” זה בדיוק אותו אחד או שמא לא (למשל ידוע בפירוש “נשמה שנתת בי”, שאין הנשמה וה’בי’ היינו הך, וכן בהלכה ידוע שאין נפש האדם קנינו, נמצא שהוא ונפשו הם בהכרח שני דברים שונים). לכאורה, אצל רש”י זה לא אותו אחד, ואפילו אצל מי שאומר שאין כאן עדות כלל זה לא פשוט. מי שסבור ש”אדם” ו”עצמו” זה שני דברים בספירות – אדם זה “כתפארת אדם לשבת בית” (שעל פי פשט הפסוק קאי על האשה, בחינת בת רב חסדא, שכתרה נאחז מאחורי תפארת האיש), “שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון”, ו”עצמו” הוא היסוד.

אפשר לומר ש”עצמו” הוא הכתר, העצם שלו, אבל הכתר מופיע ביסוד (סוד “מכתם” – המלה הראשונה של התקון הכללי, לפי ההסבר[11]). לכן היסוד הוא “ראשית אוני”, הוא האני, העצמי, העצם שלי. לכן פגם הברית כל כך חמור, כי פוגם בעצם – בלשון הרבי רש”ב זו “התעלמות השלמות העצמית”. אם כן, לפי מה שמצטייר “אדם” הוא התפארת, שבעצם אמרנו שזה הכשר, ו”עצמו” הוא היסוד, שזה הפסול.

“דע את אלהי אביך” ו“דע את עצמך“

לפי זה, כל משפטי הסתירה, יסוד הפיזיקה והמתמטיקה ותורת המשחקים, הם משחקי ספירות (שבאצילות זה אחד). רבא הוא היסוד, אז אומר שמתחילים מהיסוד – אם אתה פסול אתה כשר. רבו אומר שמתחילים מהתפארת – אם אתה כשר אתה פסול. “אדם קרוב אצל” = דעת, כך ש”אדם קרוב אצל עצמו“[12] = דעת עצמו (כמו ‘דע את עצמך’ אצל היונים, בניגוד ל”דע את אלהי אביך”, אלא שגם אצלנו יש בחינה של דע את עצמך, כמבואר במ”א בסוד “על פי שני עדים יקום דבר”, על פי שני ‘דע’ים: “דע את אלהי אביך“, דעת עליון, ודע את עצמך, דעת תחתון = 1249, השרש של יוסף, 156, היסוד: 1249 ברבוע = 1560001, ודוק היטב). דעת עצמו זה גם לומר שיש סובייקט ואובייקט – מישהו יודע (ידיעה היא גם קשר, “והאדם ידע את חוה אשתו”) את עצמו. בת רב חסדא היא “עטרת היסוד”, עטרת ה’עצמו’. לכן גם אצל אשתו ההלכה שאומרים “אדם קרוב אצל עצמו”, מה שאין כן אצל שורו-ממונו. זה תחלת התפיסה כאן, שיש אדם ויש עצמו.