פיזיקה

ה תשרי תשעב מכון גל עיני

בשיעור רווי משלים מהפיזיקה המודרנית ממשיל הרב את האור המקיף והאור הפנימי לבוזונים ופרמיונים, חלקיקי הכח וחלקיקי החומר ועוד

ההבדל בין הופעת המקיף להופעת הכחות הפנימיים

נעבור למאמר בע"ב. במאמר של השבוע הרבי מסביר את ההבדל בין הרצון, שהוא אור מקיף, שמתחיל מכך שהוא גילוי העצם, לבין שאר כחות הנפש מהחכמה ולמטה שהם אורות פנימיים. התחיל בנושא זה במאמר הקודם, אבל כאן ממשיך ומעמיק. הוא מסביר שכל כח בנפש מהכחות הפנימיים, חכמה-בינה-דעת-חסד וכו', נמצא מהנפש כמציאות מהות דבר על מנת לפעול פעולה מסוימת במציאות (יכול להיות גם במציאות הפנימית של האדם, כמו להחכים חכמה, להבין מושג), ומהרגע הראשון הם מתגלים על מנת לפעול את הפעולה הזו, ופעולת כל אחד היא בדרך התלבשות ותפיסה, משום שעל מנת כך הוא נאצל מתוך הנפש. מה שאין כן הרצון, שהוא הכתר – הוא לא כמו הכחות הפנימיים. המקור הכי עליון של הכחות הפנימיים הוא בעשר ספירות הגנוזות במאצילן, מה שה' שער בעצמותו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל לפני הצמצום הראשון, והרצון, האור המקיף שלמעלה מזה, הוא גילוי אור אין-סוף עצמו. כשהאור נאצל, כלומר כשהוא יוצא מהעצם – הרי במאמר הקודם הסביר שהוא נקרא אין-סוף, אבל תחלה ומקור יש לו, וכאשר הוא יוצא מהמקור (ומתפשט עד אין-סוף, אבל עוד לפני שמתפשט, כאשר רק נמצא, כביכול ברגע הראשון[22]) – הוא אך ורק גילוי העצם, כמשל "חכמת אדם תאיר פניו" שנתן לפני כמה שבועות, שהוא רק אור שמגלה את החכם עצמו, את העצם עצמו.

החידוש במאמר זה הוא שמהאור המקיף יש גם פעולות שנעשו, אך הן קורות אחרי שהוא ממשיך להתפשט. כאשר הוא רק נמצא הוא בבחינת פשיטות לגמרי – יש פשיטות לפני התפשטות – והפשיטות שלו היא לא על מנת לפעול שום פעולה, ולכן כאשר הוא מתפשט, ובדרך ממילא תהיינה פעולות הכי חשובות שיוצאות ממנו, הן לא תהיינה בדרך התלבשות ותפיסה במה שהוא פועל בו. כלומר, הדבר בו הוא פועל לא תופס ומרגיש את נוכחותו כלל וכלל. זה ההבדל בין הרצון לשאר הכחות.

חש–מל–מל – שלשה שלבים בכל אור

זו הנקודה הראשונה החשובה שהוא מסביר, וכדי לתת לה את המונחים שלנו נשתמש בחש-מל-מל: לכל כח יש את המקור שלו – לכחות הפנימיים בעשר ספירות הגנוזות במאצילן [כאן קפץ החשמל…]

היינו באמצע סוד החשמל – חש-מל-מל: כל אור, בין אם זה אור מקיף, הרצון, או אור פנימי, שאר כחות הנפש – בתחלה כל אור נעלם בתוך העצם ושם הוא בבחינת חש. השוני הראשון שמתגלה בין הכחות הוא ברגע שמתגלים מתוך העצם, יש כבר שוני עיקרי בין אור מקיף לפנימי. בכלל במאמר זה הוא מגדיר בפשטות, מה שלא היה כל כך פשוט קודם, שלאור אין-סוף הפשוט קוראים אור מקיף וכל הכחות האחרים הם אורות פנימיים. ההבדל המהותי ביניהם מתגלה מיד כאשר מתגלים מתוך העצם, עוד לפני שמתפשטים. האור מתגלה רק כגילוי עצמי, גילוי העצם עצמו – הוא מתגלה בבחינת אין, כלומר שהוא לא שום דבר בפני עצמו, אלא רק הטית הנפש לאיזה דבר (נושא שדברנו עליו קצת לפני כמה שיעורים, שכאשר הוא מתפשט ומתלבש במשהו כן יש לו ציור – רוצה אותיות צורה, מקבל צורה – אבל בתחלה, כאשר נאצל, הוא רק הטיה פשוטה בכיוון, ועוד לפני שמתפשט לקראת היעד שלו הוא רק אין, רק גילוי העצם, לא שום דבר בפני עצמו). מה שהוא מתפשט אחר כך לא משנה את מהות האין שלו, אבל כן פועל פעולות בבריאה – פעולות הכי חשובות, שתיכף נפרט ארבע פעולות שהוא מסביר במאמר, אך הכל בדרך ממילא, ולא בדרך התלבשות ותפיסה בדבר שהוא פועל בו. ואילו הכחות הפנימיים, כאשר מתגלים הם כבר 'מתוכנתים' (בלשון של היום) לפעול פעולה מסוימת במציאות – או במציאות הפנימית שלי או במציאות החיצונית. לכן כאשר הוא ממשיך להתפשט ופועל את פעולתו, הוא פועל אותה בדרך התלבשות ותפיסה במה שהוא פועל בו, דהיינו שהדבר בו הוא פועל (בדרך כלל) מרגיש אותו.

אמרנו "בדרך כלל", לאפוקי התופעה שלמדנו לפני כמה שיעורים, של התהוות יש מאין בדרך של פועל יוצא, כמו "בראשית ברא אלהים", שיש ניצוץ של אין – האין של היש (כאן במאמר הוא מסביר שזה האין של דעת תחתון, לאפוקי האין של דעת עליון, האין של הרצון כו') – שנמצא בתוך היש הנברא ממש אף על פי שאינו מרגיש אותו, ואף על פי כן נקרא התלבשות ותפיסה. "יהללו את שם הוי' כי הוא צוה ונבראו" לא בדרך התלבשות, לגמרי בדרך ממילא, אבל ב"בראשית ברא אלהים" יש כח הפועל בנפעל הגם הנברא לא מרגיש אותו. זה יוצא מהכלל, אבל ככלל הכח הפנימי פועל בדרך התלבשות ותפיסה והדבר שהוא פועל בו מרגיש את מציאותו בתוכו.

שלשת השלבים האלה, בכל כח, הם חש-מל-מל. איך שהכח נמצא בפנים, בנפש או בתוך עצמות ה', הוא "חש". בינתיים, בהמשך, הוא לא הסביר האם גם שם יש הבדל בין האור המקיף והאור הפנימי. כאן הוא מחדש שההבדל מתחיל להתגלות במה שקראנו כעת ה"מל" הראשון. בכל מקום, "חש" הוא העלם ו"מל" הוא גילוי. אם אני אומר חש-מל-מל הכוונה היא שיש מצב אחד של העלם ושני מצבים של גילוי. פשוט ששני המצבים של גילוי הם התפתחות, שהשני נמשך מהראשון – ה"מל" השני נמשך מה"מל" הראשון – לכן זהו דגם מאד טוב בשביל התופעה שהוא מסביר כאן. ראשית הגילוי שלי מן העצם היא ה"מל" הראשון, הברית מילה שלי – שאני מתחיל להתגלות מהעצם שלי (אני הכח, או שאני רצון או שאני חכמה). אם אני רצון, ה"מל", ברית המילה, ההתגלות הראשונה מהעצם שלי היא בבחינת אין – אין אמתי (של דעת עליון). רק שאני מצביע על נטיה של העצם, אבל אני בפני עצמי שום דבר. כשאני ממשיך להתפשט זה כבר דבור, ה"מל" השני, מלשון מילול ודבור. אמרנו שקודם יש פשיטות ואחר כך התפשטות באור המקיף. גילוי הפשיטות הוא ה"מל" הראשון וההתפשטות הוא ה"מל" השני.

הפער בין ה"מל" הראשון ל"מל" השני באור המקיף ובאורות הפנימיים

אחר כך אומר עוד משהו: דברנו עוד קודם על מצב של "מרוצה", לא "רוצה". בלשון התורה "מרוצה" היינו "שבע רצון" – "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת הוי'". הרגע הראשון, ה"מל" הראשון, הוא "מרוצה". הגילוי הראשוני של הרצון – אם כי שאמרנו שהרצון הוא הטיה – הוא עוד לא דחף בכלל, הוא מבסוט (מפני שהוא "מלא ברכת הוי'", מלא בדבר שהוא נוטה אליו ואין לו כל צורך להשיגו מחוץ לעצמו). זה רצון שהוא מבסוט, כאילו כבר השיג את היעד שלו, הכל בסדר. ההתפשטות היא כבר לקראת יעד, אבל היות שההתפשטות יוצאת מהעצם האור – המרוצה, בפשיטות – היא נשארת בטבע העצמי שלו, "כשאתה תופס בחלק מן העצם", התפשטות מן העצמיות, הוא שומר על תכונת האור מעין המאור. הוא אין גם בהתפשטות הסופית שלו. מה שאין כן בכח, מתגלה הארה וב"מל" השני יש רק את חיצוניות ההארה, שלא דומה לעצם ההארה שמתגלה בתחלה.

שוב, זו גם נקודה חשובה שמסביר: בכחות הפנימיים ה"מל" הראשון הוא ההתגלות על מנת לפעול. למשל, אחרי שלאדם יש גילוי של תכונת חכמה – שהוא חכם – הוא ממציא חכמה פרטית, ולחכמה הפרטית אין שום ערך, לא דומה לעצם החכמה שלו, זו תופעה חיצונית. זו הארה דהארה שלא דומה לעצם ההארה המקורית. בכל אופן, זה גילוי – אף אחד לא יכול להכיר את עצם החכמה שלו, אלא רק לגלות חכמות, 'ווארטים' ביחס לעצם חכמתו. זו ההתפשטות כלפי חוץ, ולא מעין עצם ההארה.

בכל אופן, בכל אחד יש את שלשת השלבים – חש-מל-מל. זה הדבר הראשון שהוא אומר.

דימויים מדעיים להסבר המאמר

יש כמה דברים, דוקא במאמר הזה, שמבקשים הסבר קצת מדעי לפי המונחים של היום. אנחנו אומרים זאת מתוך תשומת לב לכך שהרבי רש"ב פעל בדיוק באותו זמן בהסטוריה של התפתחות המדע – גם תאורית היחסיות וגם המכניקה הקוואנטית. לכן סביר שיש גילוי פנימי, שמשתקף גם בחיצוניות העולמות, כמבואר אצלנו כמה פעמים.

אור מקיף ואור פנימי – בוזון ופרמיון

הוא אומר שיש שני אורות – או אור ושפע, או כאן אור מקיף ואור פנימי – שהאור העליון, המקיף, הוא בבחינת אין בעצמו, לפני שהוא מתחבר למשהו (ליעד שלו, וגם לאחר שהוא מתפשט כו' אינו מתלבש ממש להתפס בפנימיות היעד, הדבר שהוא רוצה, אלא מקיפו בלבד), ואילו האור התחתון, הפנימי, שגם נקרא שפע, הוא מהות דבר בפני עצמו מהרגע הראשון.

למה זה יכול להיות מקביל? נדבר במונחים שאני מקוה שיש אנשים פה שמכירים את המונחים של המכניקה הקוואנטית. יש שני סוגי חלקיקים – בוזונים ופרמיונים, חלקיקי כח וחלקיקי חומר. הבוזון הכי חשוב הוא הפוטון, חלקיק של אור שמעביר את הכח האלקטרו-מגנטי. הוא לא חומר והמסה שלו היא 0. לא כל הבוזונים המסה שלהם היא אפס, אבל שני בוזונים מתוך הארבעה – החשובים, זה שמעביר את הכח האלקטרו-מגנטי וזה שמעביר את הכח החזק (ככל שנדבר יותר סודות הקול ירד, כמו שהסברנו בשיעור הקודם, במיוחד כאשר משתמשים בלועזית…) – אין להם מסה בכלל. שוב, מה שידוע (שגילו במעבדה) אלו ארבעה בוזונים עיקריים – הפוטון שמעביר את הכח האלקטרומגנטי, הגלואון שמעביר את הכח החזק, ויש בוזון שנקרא W ובוזון שנקרא Z, ששניהם קשורים לכח החלש. מה שאחיד בכל ארבעת הבוזונים, שהספין שלהם הוא 1.

מה שנסביר עכשיו, שהבוזונים הם אור מקיף, לפי כל הסודות והתכונות שהרבי מסביר כאן במאמר, ואילו הפרמיונים – שהכי חשוב ביניהם הוא האלקטרון, הכי ידוע, אבל כך כל הקווארקים – הם חלקי חומר.

היחס בין הבוזונים והפרמיונים והיחס בין האור המקיף לאורות הפנימיים

כדי שנוכל להבין את היחס, הציור המקובל של החלקיקים האלמנטריים הוא ארבע על ארבע, שורה של ארבעת הבוזונים, וכנגד כל בוזון יש שלשה פרמיונים. מה זה כבר מבקש? שהבוזונים ביחס לפרמיונים הם כיחס ה-י של שם הוי' ל-ג אותיות הוה של שם הוי'. לגבי אור ושפע, אחד ההסברים – אם כי כאן בכל המאמרים האור המקיף הוא רצון, כתר, ומהחכמה ומטה היינו בשרש עשר ספירות הגנוזות במאצילן, י–ה–ו–ה (המקיף הוא קוצו של י), אבל בשיעור הקודם הסברנו שהיחס בין אור ושפע הוא אין ויש, חכמה ובינה. כלומר, שהחכמה היא אור ומבינה יש סדר השתלשלות העולמות, שפע.

איך אפשר ליישב את שתי ההקבלות האלו? רק כמו שהאריז"ל אומר שבעולם התיקון החכמה ד-מה מתקנת את אריך (רצון) ד-בן. כשאני אומר שהאור המקיף הוא רצון – אני מתכוון לכתר של שם בן (כאן מדברים בשרש הכי גבוה לפני הצמצום), ומה שמתקן אותו היא החכמה דשם מה. לכן אפשר בהחלט לומר שהיחס בין האור המקיף לאורות הפנימים הוא בין י ל-הוה, בין אור ושפע. אם כי שם בן הוא הפשט, המציאות, שהאור המקיף הוא כתר והכחות הפנימיים מחכמה ומטה. בכתבי האריז"ל התיקון של החכמה ד-בן הוא על ידי הבינה ד-מה – שוב יחס של י מול הוה (מבחינת שם מה הפנימי, הכח המתקן). כך מציירים את המודל, שיש ארבעה בוזונים ומול כל אחד שלשה פרמיונים או קווארקים. יש ששה סוגי קווארקים שמרכיבים את גרעין האטום, ועוד ששה פרמיונים. כולם, כל הפרמיונים – שהם חלקי החומר – יש להם מסה. מה שאין לו מסה אינו חומר. החומר מוגדר בכך יש לו מסה. בלשון המאמר מסה היא "מהות דבר". איך הוא מגדיר את כחות הנפש? שמהרגע הראשון שהם נאצלים הם כבר מהות דבר.

ספין וחצי ספין – עיגולים ויושר

הדבר הראשון שמבדיל בין הבוזונים לפרמיונים הוא הספין, שבבוזונים – הכחות – יש ספין מלא, ואצל הפרמיונים יש רק ספין חצי, חצי ספין. קודם כל, זה לא ספין אמתי – המלה ספין היא בדרך משל בלבד. בכל אופן, המשל של הספין – אם זה ספין מלא אני רואה שהוא עושה איזה היקף שלם, הוא חוזר לעצמו אחרי היקף שלם. אם זה חצי ספין הוא חוזר לעצמו אחרי חצי הסבוב. כנראה שחצי ספין, יחסית לספין מלא, הוא כמו יושר יחסית להיקף שלם.

בוזונים – אין; פרמיונים – יש

אבל הכי בולט, איך ההגדרה? אפילו זה שהבוזונים הם חלקי כח, מעבירים את ארבעת הכחות, ואילו כל השאר הם חלקי חומר, זו לא ההגדרה המדויקת. ההגדרה המדויקת היא שהבוזונים יכולים להיות שנים באותו 'מקום', מצב קוואנטי (quantum state), בו זמנית – למשל, יכולים להיות שני פוטונים באותו 'מקום' באותו זמן. זו ההגדרה המדויקת. אצל הבוזונים יכולים להיות באותו מצב קוואנטי שנים בו זמנית, ואילו בפרמיונים לא יכולים להיות שני אלקטרונים באותו קוואנטום-סטייט בו זמנית. זו ההגדרה העיקרית, ומה היא אומרת? שהבוזונים הם אין. איך שנים יכולים להיות בו זמנית באותו מקום? רק אם הם אין, שני אין יכולים להיות בו זמנית באותו מקום. הפשט של הבוזונים שהם חלקיקים שבעצם מעבירים כח – זה רצון (כל בוזון הוא "רץ" – "ציר נאמן לשלחיו"). יכולים להיות באותו מקום ובאותו זמן שני רצונות, שני בוזונים. זה לא מקום פיזי, קוואנטום-סטייט, מצב קוואנטי. הפרמיונים לא יכולים להיות באותו מצב קוואנטי בו זמנית, לא שייך.

זה ממש אותו הבדל שהוא מסביר כאן בפנימיות התורה, שהאור המקיף הוא בחינת אין, כך הוא נאצל – ה"מל" הראשון שלו, כאשר יוצא מהעצם – ואילו כל הכחות הפנימיים, שהם הרבה יותר (לפי המודל הבסיסי של המדע הם שלשה לאחד, וכאן הם 9 לאחד, 3 ברבוע, בכל אופן יחס דומה, שלכל רצון יש כך וכך כחות פנימיים). שוב, גם הספין מצביע על ההבדל של מקיף לפנימי, ובעיקר ההבדל האם יכולים להיות שנים באותו מקום – כלומר האם הוא אין או יש. כמובן שזה קשור לכך שאין לו מסה, שנים שאין להם מסה יכולים לתפוס אותו מקום (זה לא כלל ברזל, כי יש כמה בוזונים שיש להם מסה, כנ"ל, ואף על פי כן הספין שלהם הוא 1).

נעשה חשבון: אם יש ארבעה בוזונים שיש להם ספין אחד ו-12 לעומתם עם חצי ספין – יש יחד 10. מ-16 (הוה), 4 ברבוע, חזרנו ל-10 (י), 4 במשולש (סוד "שם בן ד" כנודע).

גרוויטון – מקיף רחוק – רעוא דרעוין

המודל לא כולל כמה חלקיקים מאד חשובים שמשוערים עדיין. המדע משער אותם לפי הנוסחאות, אבל לא מצא אותם במציאות. השנים העיקריים ביניהם אמורים להיות בוזונים. אמרנו שהבוזונים הם הרצונות, מי שרץ ומעביר את האנרגיות, את הכחות. יש אחד בשביל הכח האלקטרו-מגנטי – הפוטון, חלקיק האור, מסה 0 – ואחד בשביל החזק, מי שמחבר את הקוורקים בגרעין האטום, ושני בוזונים בשביל הכח החלש, מי שמפרק את הגרעין (רדיו-אקטיביות). יש את הכח הרביעי, כח המשיכה, אז ראוי שגם יהיה חלקיק שמעביר אותו – איך קוראים לו? לא מצאו אותו עדיין, אבל לכאורה הוא צריך להיות באיזה מקום (כאן אולי), אז קוראים לו גרוויטון (פשוט מלשון gravity). לפי הנוסחאות יוצא משהו מאד מוזר, שלכן לא מצאו אותו. יוצא שבוזון צריך להיות ספין מלא, לא חצי. כל הארבעה שידועים יש להם באמת ספין 1, לא חצי, וכל ה-12 פרמיונים הם בדיוק חצי. לגרוויטון, אם יש כזה דבר, הוא חייב להיות עם ספין 2 – כך יוצא לפי הנוסחאות. בשביל לחזור לעצמו הוא צריך לעשות שני סיבובים. למה לא מצאו אותו? אם אנחנו אומרים שספין הוא מקיף – אור מקיף, רצון – כנראה שהגרוויטון הוא "רעוא דכל רעוין", מקיף דמקיף. יש מקיף קרוב ומקיף רחוק. כנראה שכל אלה שמצאו הם אור מקיף קרוב, שהספין הוא 1, אבל ספין 2 הוא מקיף על גבי מקיף, רצון נעלם, לכן לא מצאו אותו עדיין.

חלקיק היגס – פעולת המקיף לגלות את האורות הפנימיים

יש אחד עוד יותר סודי, חלקיק היגס (שבספרות העממית מכונה 'החלקיק האלוקי'), שהיות שלא מעביר כח לא נקרא על שם הכח. זה שמעביר את הכח החזק נקרא גלואון, כי הוא הגלו (glue) – הדבק – בתוך גרעין האטום. הפוטון נקרא כך על שם פוטו (photo) – אור. לחלש יש שנים, עם תופעות מוזרות יחסית, מקבלים רק שם עם אותיות – W ו-Z. האחרון נקרא על שם הממציא. בשביל מה צריך אותו? הוא אמור להיות בעל הבית על כל המסות של כל החלקיקים. אם לאלקטרון יש מסה 1, מי שנותן לו אותו הוא חלקיק-היגס. הוא מחלק מסות, חלקיק שמחלק לכל אחד כמה הוא שוקל, כמה מציאות מגיע לו. זה פלאי פלאים.

איך נפל לנו הקשר? בפרק השני של המאמר הוא אומר שיש בכח הרצון לגלות את המציאות של כל הכחות הגלויים, בין יתר פעולותיו. הוא אומר שהכח הפנימי גדרו מלכתחילה שפועל פעולה מסוימת ונתפס בה, ואילו הרצון בתחלה הוא פשיטות של האין, אבל כאשר מתפשט פועל את הדברים הכי חשובים, ובין היתר פועל את התגלות הכחות הפנימיים. בלי האור המקיף לא תהיה התגלות למציאות החכמה, לדוגמה. במלים הכי פשוטות – אם אין שום רצון להחכים, שום רצון בנפש, אז לא תחכים. לא יעזור שיש לך בפוטנציאל כשרון של חכמה, שאתה מאד חכם בכח – בלי רצון זה לא יצא לפועל, לא יהיה לזה שום משקל במציאות. מי שקורא את זה לעומק – זה בדיוק חלקיק היגס. כלומר, הרצון הוא זה שנותן את המסה לכל דבר, את כובד המשקל שלו, לכל אחד את מה שמגיע לו במציאות. שוב, לא מצאו אותו עדיין, אבל הוא שמה בתיאוריה.

במתמטיקה יש בכלל מחלוקת, שהיא היסוד של כל המדעים, האם כל מה שמדובר הוא רק במח שלי או שגם נמצא במציאות. חלקיק היגס והגרויטון ודאי במח, אבל השאלה אם נמצא גם במציאות. אנחנו ריאליסטים (לעומת פורמליסטים) – "בראשית ברא אלהים". רוב הגדולים במתמטיקה הם פורמליסטיים, אבל יש כמה ריאלסטיים גדולים, ויש גם כמה אינטואיטיביים (אולי נדבר על זה בהמשך).

האתגר היום – חיבור כללי הלוגיקה והמחלוקות שבהם לסברות חז"ל

הרוגאטשובר השיק בין ההלכה של הרמב"ם לבין המורה נבוכים שלו – הפילוסופיה שמבוססת על אריסטו – וברוח שלנו זה ודאי היסוד של החבורים של הסברת הסברות השונות של חז"ל לפי כללי הלוגיקה והמחלוקות שיש בה היום (דברים הרבה יותר עמוקים ועדינים ובאמת מתוחכמים – לאין ערוך מאריסטו), ולכן ודאי אתגר שלנו היום להתחיל מהמחלוקות העקרוניות בהבנת יסודות המתמטיקה שלפני הכל, עוד לפני כל המדע – זה מאמר מוסגר.